אמאל'ה אני אמא!: השיבה הביתה

מזל טוב!!! עשית זאת!!! את אמא!
אני קולטת את המבט הספקני הזה שלך... זה שרוצה לשאול אבל... אז כן, זה בסדר, ככה הוא אמור להיראות. אני יודעת, את מופתעת כי כולם אומרים כמה לידה זה מהמם, וקסם הבריאה ורגע עילאי רק ששוכחים לספר לך שגם שבוע אחרי שהוא יוצא הוא נשאר קצת מעוך וקצת ורדרד (או אדום, על כל גווניו).

הוא גם לא ממש פוקח את העיניים ונע בין שני מצבי קיצון; מצב א'- מכונס בעצמו כמו שבלול ("חשופית" למביני עניין ו/או הגננות שביננו), מצב ב'- ידיו פרושות לצדדים והוא שב ומעיר כך את עצמו ("רפלקס מורו" למי שממש חפץ במושגי יסוד ברפואה) בדיוק בשנייה שהצלחת לקום וללכת לשירותים (אם בניתוח קיסרי עסקינן אז בדיוק בשנייה שקמת. בלי החלק של להגיע לשירותים).

פוסטים קודמים:
לפוסט הראשון של נועה הנדין
לבלוג ההיריון של ליאת לב
לבלוג של התקתקנית

אבל אל לך לדאוג מ"מורו" או מגיחה לשירותים כי לא חסרות ידיים שישמרו על הגור עכשיו. התקופה הזו שאחרי הלידה מלאה במבקרים ואנשים טובים באמצע הדרך שיגיעו אליך הביתה מכל קצוות הארץ כדי להגיד מזל טוב, להסתכל על הגוזל הקטן ולקבוע בעודו בן ימים ואפילו שעות ספורות למי הוא דומה. "אוי כמה שהוא מזכיר את הדוד של סבתא שלך, נכון?" תקבע אחת המבקרות, שתתעקש להראות בקיאות באילן היוחסין המשפחתי. אחרת תקבע בטון מעורר אמפתיה: "הוא ממש מזכיר אותך כשהיית בגילו, זוכרת?". זוכרת, בטח זוכרת, כי בגיל יומיים כבר היה לי זיכרון מפותח. גם את הלידה שלי אני זוכרת...

בהתחלה הם מתקבלים בברכה, המבקרים, אבל ככל שעובר הזמן את מרגישה קצת כמו מארחת (במסעדה הכי נחשבת בעיר) ולא כמו מישהי שלפני שנייה (פלוס מינוס) דחפה אבטיח מחור בגודל של לימון; את מחייכת (גם כשבא לך לבכות וזה בסדר שבא לך לבכות. זה קצת לא בסדר אם לא בא לך לבכות אבל איך אמרו חכמים וגדולים לפני?: "יבוא לך"), את מציעה משהו לשתות או לאכול משלל התופינים שקיבלת, את סבלנית ונדיבה ואדיבה ומקשיבה - כי איכשהו כל מבקר שני רוצה לספר לך את סיפור הלידה שלו/ של אחותו/ של השכנה שלו- אבל יותר מכל קשה לך לחבק.

זה לא שאת מתרחקת מקרבה בגלל הילד (אלא אם את היפוכונדרית, אבל גם מי שמחוברת לסניטייזר וסבוני ספטול למיניהם מתקבלת כאן בברכה) - פשוט אחרי החיבוק הראשון את תביני שזה או את או הם. יותר נכון לא "הם" אלא "הוא"- החזה שלך. וכל עוד את מחליטה שהוא נשאר אין מצב לחיבוקי דוב של אורחים נרגשים. הכאב הזה, שמפלח עד עמקי הנשמה כשמישהו מחבק אותך בימים שאחרי הלידה עלול לגבור על כאבי הלידה עצמה. טוב, הוא לא. ניסיתי. בכל אופן מדובר באחת התחושות שעליך למנוע ויפה שעה אחת קודם. תעבדי על ליטופים קלילים אם אין ברירה.

הרכבת האנושית הזאת נגמרת בסופו של דבר. ככה זה. מישהי אחרת ילדה (כן, זה קורה לעוד כמה נשים) והם בדרך אליה. את נושמת לרווחה. הקלה. זהו, עכשיו זה רק את והוא. רגע. מה? אני ומי? הוא? מה??? מי מכיר אותו בכלל?!?!

עבר החלק של לנשום לרווחה. עכשיו את בקושי נושמת ומשתדלת לא להיחנק. את נזכרת בנשימות של קורס ההכנה ללידה (שלא ממש הכין אותך לשום דבר מעבר להבנה שלבן זוגך אין סבלנות לקורסי הכנה ללידה) ומנסה ליישם. נשימות קצובות. את מסתכלת עליו, מנסה לחייך; שלום גור קטן, מה שלומך? אתה בא לפה הרבה...?

הוא מסתכל (בערך, וזה בסדר), הוא בוכה (חזק, וזה גם בסדר). את בוכה (זה הכי בסדר). את מרימה אותו ופתאום זה מרגיש בסדר. אפילו יותר מבסדר. את לוקחת אוויר (שוב. מזל שאין הגבלת חמצן פה) ויודעת שיהיה בסדר. ממש בסדר. ואז את מתגעגעת למבקרים. אבל רק קצת.

• מי מייעץ לאנשים שקונים מתנות ליולדות? מי שזה לא יהיה הריני לעדכן אותך: אנחנו לא צריכות קרם ידיים!

• בנוגע ללידה: איך יכול להיות שאנחנו עוברות שוב (וחלקנו שוב ושוב ושוב) את החוויה הזאת? ההסבר היחיד על הפרק הוא פגיעה (זמנית?) בתאי הזיכרון ומערכת העצבים או מנגנון הדחקה מפותח. מאוד.

• "אמא" זה התואר הכי מושלם שיש. בלי ציניות. אבל איכשהו מהרגע שילדתי ניכר שאנשים (בעיקר נותני שירות בתחומים הקשורים לגור הקטן) קוראים לי באופן אוטומטי "אמא". ברור לכם שיש לי שם, כן?

• בעניין הקבוצות בפייסבוק - יש קבוצה לאימהות שעדיין לא המציאו??? נראה לי ש"אימהות רגישות לגלוטן ששותות קפה עם סוכר וחצי" עוד פנוי.

• אימהות שטוענות שהילד שלהן ישן מהיום הראשון 12 שעות בלילה, אוכל כמו שעון כל שלוש שעות, מסיים כל בקבוק ועושה גרעפס לבד, אתן אמיתיות?

לזירת הבלוגים של וואלה! הורות