סרט אימה: העגבנייה שלך חזרה

אבוקדו נבזי, עגבנייה עם שיניים רקובות ופירות מאיימים. לא, לא השתגענו, אלה רק חלק מהתמונות שעוברות בראשם של אנשים שסובלים מפוביית אוכל. ולא, גם הם לא השתגעו. במדינה שבמהלך הקיץ האחרון טילים פילחו את שמיה, ומנהרות טרור נחפרו מתחת לאדמתה, יש אנשים נורמטיביים שהפחד שמלווה אותם, לרוב מגיל צעיר, הוא בכלל מאוכל.

"באופן כללי היא מגעילה, יוצא ממנה מיץ והגרעינים שלה נראים כמו עיניים", כך מתארת מור (29) עגבנייה. "אני לא זוכרת באיזה גיל התחילה הדחייה שלי מעגבניות, אבל אני זוכרת בבירור תמונה מהגן של ילד שאוכל לידי עגבנייה וזה מגעיל אותי למוות. בגיל יותר מבוגר סבלתי מסיוטים ששילבו עגבניות וג'וקים, שני הפחדים שלי, ובסיוטים הופיעו עגבניות שפתחו פה עם שיניים רקובות ומהן יצאו ג'וקים", היא מספרת. עגבניות שרי, אגב, אינן יוצאות מהכלל ומור מתייחסת אליהן כאל ה"תינוקות הרשעים של העגבנייה".

עוד בנושא:
למה אנשים כל כך שונאים כוסברה?
כשהנטייה המינית הופכת לאובססיה
איך גאון קומי מת מרוב דיכאון?

"קשה להגדיר את זה", מסביר דוד רוזנטל (40),שעבורו דווקא אבוקדו, או יותר נכון המרקם שלו, הוא הסיוט האמיתי. "קודם כל אני נגעל מאבוקדו, אבל מצטרף לזה גם אלמנט של פחד". גם רוזנטל זוכר את הגן כמקום המפגש הטראומתי הראשון שלו עם אבוקדו. "אני זוכר שהכריחו אותנו לאכול לחם עם אבוקדו, ואכלתי אותו בגועל. הגועל כנראה יצר את הפחד אצלי. זה לא שאני אברח מהחדר אם יהיה בו אבוקדו, אבל אני מעדיף שהוא לא יהיה בסביבה שלי. אשתי יודעת שאם היא מכניסה אבוקדו הביתה, הוא צריך להיות מוסתר טוב במקרר".

ליה קמפבל (30) דווקא לא בררנית, ואצלה כל הפירות נכנסים תחת ההגדרה - פחד. "מאז שאני זוכרת את עצמי, פירות היו מחוץ לתחום", היא אומרת,"יש מדרג כמובן, ולא לכל הפירות אני מגיבה באותה צורה. קלמנטינה ובננה לדוגמה אני לא יכולה לראות, לגעת או לאכול. יש פירות שמעולם לא אכלתי, אין לי מושג מה הטעם שלהם ואני עדיין לא יכולה להתקרב אליהם".

סיבופוביה (Cibophobia) היא פחד מאוכל, כשבתוכה נמצאת קטגוריה של לאחנופוביה (Lachanophobia) - פחד מירקות בעיקר, אבל גם פירות נכנסים לקטגוריה. "הפחד מאוכל מגיע מאותם מקומות שפחדים אחרים מוכרים יותר מגיעים ממנו", מסבירה עינב קשר, פסיכולוגית שמתמחה בטיפול CBT. "הפחד בעצם הופך ממשהו מינורי שחווינו במהלך החיים למשהו גדול ומאיים, אם במישרין או אם בעקיפין. החלק הרציונאלי אמנם קיים, אבל הוא חי לגמרי בנפרד מהחוויה הרגשית".

מכיוון שמדובר באוכל, לרבים מאיתנו קשה באמת להשתכנע שמדובר בפוביה רצינית, כמו נניח פחד מנחשים או מגבהים. לכן, הנטייה היא ליחס לפוביות אוכל הגדרה של דחייה או גועל, יותר מאשר פחד. בפועל במרבית המקרים מדובר בשילוב של השניים.

ברוב המקרים, כמו גם אלו שמתוארים בכתבה, הפחד מירקות ופירות מגיע בעקבות חשיפה למקרה לא נעים שקרה בילדות, אבל אצל אחרים יכול להיות מדובר גם במקרה טראומתי בבגרות. "החרדה שיכולה להיווצר ממקרה של ילד שאוכל לידך אפרסק וכמעט נחנק, יכולה להיות מתועלת לפוביה ולהתנהגות אובססיבית", מסבירה קשר. "ההתניה השלילית, דרך החוויה הפיזית, היא שיוצרת את הדחייה מאותו מאכל, רק שמישהו שהפרי דוחה אותו יגיד 'איכס', וזה שיש לו פוביה יכול לצרוח שהוא רוצה למות, או שהוא מפחד בלב שלם שהפרי יפגע בו פיזית. זה ההבדל בין גועל או דחייה לפוביה אמיתית".

נשמע לכם מוזר? כנראה שלא צפיתם בסרט האימה/קומדיה האלמותי "מתקפת העגבניות הרצחניות" (Attack of the Killer Tomatoes) שיצא ב-1978 וזימן לצופים שלו את האפשרות לראות מה יקרה כשעגבניות אימתניות ישתלטו על העולם, ועוד עם שני סרטי המשך. בדומה ל"ציפורים" של היצ'קוק, שיצר דור של לא מעט אנשים שמפחדים מציפורים, מתקפת העגבניות הרצחניות השאירה לא מעט אנשים עם פחד מהמרכיב הכי חשוב בסלט. כך גם מור, שזוכרת בבירור שראתה את הסרט בילדותה. "אני מאוד אוהבת קולנוע, וכנראה שגם כילדה מאוד אהבתי, והסרט הזה כנראה השפיע עלי מאוד".

צפו במתקפה האכזרית של העגבניות:

"למרות שאבוקדו ועגבניות נחשבים לפירות, מבחינתי הם ירקות לכל דבר ואני יכולה לאכול אותם", מסבירה קמפבל. בניגוד לאחרים אצלה אין טריגר שגרם לפחד מפירות, והוריה טוענים כי כשהייתה קטנה דווקא אכלה אותם.

"אחד מהמטפלים שהייתי אצלהם בעקבות הפוביה הזו, טען שכנראה ניסיתי למשוך תשומת לב בגיל 3, כשההורים שלי נפרדו, וזה נטמע בי והפך לחרדה אמיתית", היא מספרת בגילוי לב. אחרי שפנתה לארבעה מטפלים בשיטות שונות, ביניהן היפנוזה וטיפול קוגנטיבי, היא הצליחה להגיע למצב שהיא יכולה להחזיק קלמנטינה. בשבילה מדובר בהישג לא מבוטל. "הטיפולים האלה הם נורא ארוכים כי מדובר בחשיפה לכל פרי ופרי, ואצלי מדובר בהרבה פירות. עשיתי התקדמות בעזרתם, אבל אני לא יכולה להגיד שהיום אני חיה בשלום עם הפירות. קומפוט מבחינתי הוא עדיין השטן".

"אני זוכרת שהייתי בדייט פעם והזמנתי סלט קינואה בבית קפה שהכרתי וידעתי ששם לא שמים עגבנייה בסלט", מספרת מור. "כמובן שבאותו היום כן שמו עגבניה בסלט, וכשהביאו לי אותו לשולחן הייתי חסרת אונים. ביקשתי מהדייט שלי אם הוא יכול להזיז את הסלט מהשולחן וכשהוא לא הבין על מה אני מדברת קראתי בפאניקה למלצר". מור מספרת שאם פעם היא נהגה להתבייש לספר לאנשים על הפחדים שלה, היום היא מנסה להתייחס לזה בהומור. "לאכול בדייטים מול בחור שאני לא מכירה, לא יקרה יותר, אבל אני עדיין נזהרת מלשתף את המידע הזה. גם ככה כשאת רווקה בתל אביב בגיל שלי חושבים שאת דפוקה".

גם בסביבה הקרובה של קמפבל מכירים את הסיפור היטב, וזה לא תמיד עוזר. "אם מישהו חס וחלילה מתגרה בי, ומקרב אלי פירות, וזה קרה בעבר בבית הספר, אני יכולה להגיע למצב של סטרס, בכי ודפיקות לב מואצות, אבל זה קרה רק פעמים ספורות ורק אם דחפו אותי למצב קיצון", מספרת קמפבל. נכון, לא מדובר במקרה של חיים ומוות, אבל ההתנהלות לצד פחד כזה יכולה ליצור חוויות לא נעימות במהלך החיים ולעיתים גוררת אחריה שנים של טיפול פסיכולוגי, כפי שקמפבל העידה על עצמה.

"אני זוכרת מקרה אחד בכל הקריירה שלי שהגיע אלי לטיפול מישהי עם פוביה מגמבות", מספרת קשר, "בעקבות חשיפה שלה למישהו שאכל גמבה וכמעט נחנק, היא פחדה שבטעות תגיע גמבה לסלט שלה והיא תחנק למוות".

בעזרת שיטה ייחודית לטיפול בפוסט טראומה וחרדות שפיתחה פרופ' עדנה פואה, פסיכולוגית קלינית בעלת שם עולמי שנכנסה בשנת 2010 לרשימת מאה האנשים המשפיעים של מגזין "טיים", הטיפול כיום לאלה שלוקים בפוביות, גם מהסוג הזה, הוא פשוט יותר. "אפשר להפטר מהפוביות האלה בטיפול קצר יחסית והתנהגותי בעיקרו, שבמהלכו המטופל נחשף באופן הדרגתי וממושך למושא הפחד. היום כבר לא צריך לסבול".