פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כך הפכתי לשגרירה של אירועים מוחיים

      טל פדרמן לקתה בשבץ בגיל 29, רק שבועיים אחרי שילדה את בתה השנייה. הרופאים אמרו שלא תוכל ללכת יותר, אבל היא השתקמה נגד כל הסיכויים, והיום היא מלווה אנשים שמתמודדים עם אובדן גופני

      טל פדרמן (נמרוד סונדרס)
      "שמעתי את התינוקת שלי בוכה, ולא הייתי מסוגלת לזוז". טל פדרמן (צילום: נמרוד סונדרס)

      שבועיים אל תוך חופשת הלידה של טל פדרמן, קרה המקרה. היא הייתה רק בת 29, צעירה ובריאה. מאחוריה היריון ללא סיבוכים ותינוקת בת שבועיים, שהצטרפה לאחותה בת השנתיים. ביום שהחל ככל הימים, בעת ששהתה בביתה עם בתה התינוקת, זה תפס אותה. "נחתי על הספה בסלון ולפתע הרגשתי כאב חזק מאוד בראש", היא נזכרת. "זה לא היה כאב רגיל, לא של מיגרנה. אחר כך התחלתי לראות צורות גאומטריות מול העיניים, שהתחלפו במסך שחור. זה התחיל בעין אחת ועבר לשנייה. הרמתי עיתון ולא הצלחתי לראות את האותיות. שמעתי את התינוקת שלי בוכה, ולא הייתי מסוגלת לזוז".

      בכוחות אחרונים היא הצליחה לשלוח יד לטלפון הנייד שלה ולהתקשר לשכנה. "אני דיברתי, אבל הרגשתי שהיא לא מבינה אותי". בשל כשל בדיבור, השכנה לא הבינה מה היא אומרת – אבל הגיעה מיד והזעיקה אמבולנס. מאותו רגע, לפני עשור בדיוק, השתנו חייה של טל לבלי היכר. בבית החולים אובחן כי היא לקתה בשבץ מוחי, שנחשב נדיר מאוד בגילה הצעיר, והרופאים קבעו שלא תוכל ללכת יותר. אז החל המסע שלה לשיקום, שעבר בבית לוינשטיין ונמשך למעשה עד היום, כשהיא כבר הולכת ומלווה אנשים שמתמודדים, כמוה, עם אובדן גופני, שמלווה כמובן בשינוי נפשי. "אני טל אחרת", היא אומרת ומספקת עצות למתמודדים: "צריך להחליף את ה'למה' ב'איך'".

      הגעתי למצב של חוסר שליטה מוחלט

      חזרה לאפריל 2004. טל, תושבת נס-ציונה שעד לאירוע עבדה כאדריכלית במשרד גדול בתל אביב, הובהלה לבית חולים. "מבחורה בריאה, חודש לפני יום ההולדת ה-29, שרק בנתה בית עם בעלה ושתי בנותיה הקטנות, עברתי למחלקה בבית החולים, כשאני בסכנת חיים. מה שהיה הכי נורא זה שהייתי בהכרה", היא נזכרת. "רוחצים אותי במיטה עם ספוג ודלי, אבא שלי בא כל בוקר לצחצח שיניים, אמא מלבישה. לא יכולתי לזוז. אין קואורדינציה, אין שיווי משקל. ממישהי ששליטה הייתה הדבר הכי חשוב לה בחיים הגעתי למצב של חוסר שליטה מוחלט. איך אומר הפתגם, 'האדם מתכנן תכניות – ואלוהים צוחק'".

      עוד בוואלה! בריאות:
      האישה שלא ויתרה על החלום להיות אמא
      סיפורו של הלוחם שהחלים נגד כל הסיכויים
      כבר מזמן לא אחת מתשע

      כשמצבה הרפואי התייצב מעט, היא הועברה באמבולנס לבית לוינשטיין. שם נבנתה עבורה תכנית אימונים סביב לשעון, שכללה בין היתר פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק ושיחות טיפוליות. "מקום מפחיד מאוד", היא משתפת במפגש הראשון שלה עם בית החולים השיקומי. "לבחור שהוריד אותי מהאמבולנס אמרתי שאני עוצמת עיניים במעלית ורק אם אין שום מראה קשה הוא יאותת לי – ואפקח את העיניים. אני אחת שפחדה מפלסטר. חששתי מאוד מהמראות שם. בחיים לא האמנתי שאגיע למקום כזה. מה שמדהים הוא שמתרגלים. האנשים שהכרתי שם הם היום החברים הכי טובים שלי. כאלה שאינם מושלמים פיזית".

      איך מתרגלים? "הרבה הומור שחור", אומרת טל. "במקום שב?ץ-נא', היינו משחקים במחלקה 'שבץ-נא'. הייתי במחלקה לשיקום נפגעי ראש. היו שם חיילים, נפגעי תאונות דרכים, הרבה חבר'ה צעירים. היו המון צחוקים". אבל לא הכל היה משעשע בבית לוינשטיין. טל נאלצה להתמודד עם מה שלדבריה הוא הדבר הקשה ביותר – בגידת הגוף. "הרופאים אמרו בתחילה שלא אלך על הרגליים" היא אומרת בהתרגשות. "המזל היה שבהתחלה הסתירו את זה ממני. בבסיס שלי יש משהו לוחמני. החיים חזקים יותר מהכל והיה לי חשוב לחזור לעצמי. היום אני אומרת למטופלים שלי שלכל אחד יש בשביל מה".

      קיבלתי הליכון של תינוק ולמדתי ללכת מחדש

      טל עבדה בכל הכוח. "זה להחליט שאני מתפלחת לחדרי פיזיותרפיה גם בלילה כדי לעבוד. זה לעשות כל מה שאפשר, במצב הנתון, כדי לחזור למה שהיית. לא לוותר. כל האנרגיות מנותבות לעבודה קשה". גם בעלה של טל נאלץ לגייס כוחות. "כשהייתי יוצאת הביתה בסופי שבוע, הוא נאלץ לדחוף שלוש עגלות: של שתי הבנות ואת כיסא הגלגלים שלי". הפגיעה של טל הייתה קשה והיא נאלצה להתמודד עם המון חזיתות. הגפיים השמאליות נפגעו. כך גם הקואורדינציה והזיכרון. "קיבלתי הליכון כמו של תינוק ולמדתי ללכת מחדש. לא יכולתי לקרוא כי היו בורחות לי המילים. היה לי קשה להקשיב ולהתרכז. לא הצלחתי לעשות חשבון פשוט. למעשה, לא הבנתי איזו שנה זאת".

      טל זוכרת היטב את רגעי השבירה. "חברה הייתה באה לבקר ולא הצלחתי לנהל שיחה. לא זכרתי מה נאמר לפני שנייה. זה משנה את הזהות שלך. היו רגעים מאוד קשים. פעם אחת הורה של אחד הרופאים במחלקה נפטר. כולם יצאו ללוויה, כולל ההורים שלי, שהיו לצדי כל הזמן במחלקה והכירו את הרופא. נשארתי לבד, כשמולי מגש אוכל ואני לא יכולה לאכול. זה דבר בסיסי. פרצתי בבכי היסטרי ולא הצלחתי להפסיק. כשהורי חזרו, כעסתי שהשאירו אותי לבד. אבל הם לא חשבו על זה. כנראה לא הפנימו כמה המצב שלי קשה".

      סבלנות היא שריר שצריך לפתח

      אבל לא הכל היה שחור. לדברי טל, "הזיכרון לטווח קצר אמנם נפגע, אבל הזיכרון לטווח ארוך דווקא התחדד. זכרתי אירועים שקרו, מספרי טלפון מלפני 20 שנה". דבר נוסף שנבט בה בתקופה הקשה ההיא, הוא הכתיבה. "מההתחלה היו לי המון תובנות על המצב שלי. העליתי את הדברים על הכתב". התובנות האלה הפכו בהמשך לספר פרי עטה, "הכל בראש", מדריך להתמודדות עם אובדן. "סבלנות היא שריר שצריך לפתח. יש להיפטר מרגשות של קורבן, מפחדים וכעסים ולהתחבר לעצמך ולהאמין שיש דרך אחרת - גם אם הרפואה הקונבנציונלית קובעת שהמקרה שלך הוא קשה. הרי להורים שלי נאמר לא פעם אחת שהילדה שלהם בסכנת חיים, שהיא לא תלך עוד על רגליה בחיים האלה. והנה אני הולכת" (מתוך הספר).

      שנה שלמה "בילתה" טל בבית לוינשטיין, תקופה בה בקושי ראתה את בנותיה. כשהגיע הרגע המיוחל לשוב הביתה, גם שם התגלה קושי. "לא פשוט לחזור הביתה", היא נזכרת. "הוא נשאר אותו הדבר – ואני השתניתי. אני טל אחרת. לא חומרנית, לא תחרותית כפי שהייתי. הבנתי שמה שחשוב באמת בחיים זה בריאות ומשפחה. כל השאר פחות חשוב. משפחה בריאה זקוקה לאמא בריאה. הבנתי מהר מאוד שאני חייבת לדאוג לעצמי ולהחלים. לא עניין אותי יותר לשבת עם חברות בבית קפה. כל האנרגיה שלי הושקעה בשיקום. המשכתי להגיע לטיפולים, לפיזיותרפיה ולזריקות, ובמקביל בניתי לעצמי תכנית אימונים פרטית. חדר כושר, טיפולים בתא לחץ, שיאצו, רפלקסולוגיה – אלה היו החיים שלי".

      ללמוד איך להיות אדם עם מחלה ולא מחלה עם אדם

      טל החלה לקבל פניות מנשים צעירות במצבים דומים לשלה. "השמועה עברה מפה לאוזן, במיוחד בנס ציונה, שזה מקום קטן. ייעצתי ועודדתי, עד שהתחלתי להבין שיש צורך גדול בגורם מלווה, גורם שיחה. הרגשתי שיש לי ייעוד. לא אגזים אם אומר שהרגשתי, ואני עדיין מרגישה, שגרירה של אירועים מוחיים. הספר היה כבר לקראת סיום כשהלכתי ללמוד אימון רפואי. בעקבות הלימודים פיתחתי כלי שיעזור לאנשים להתמודד עם אירוע מוחי, אבל לא רק, אלא עם סוגים שונים של אובדן גופני".

      היום טל מנהלת חיים מלאים, ומלווה אנשים "בניהול המחלה". לדברי טל, "את המחלה צריך לנהל, בהתמודדות מול הרופאים, עם הביורוקרטיה, וגם ללמוד איך להיות אדם עם מחלה ולא מחלה עם אדם". יש נושא אחד שטל מעדיפה לא לדבר עליו, והוא המצב הרפואי שלה כיום. "ברור שיש נכויות גם היום, אבל זה לא כרטיס הביקור שלי", היא מציינת. לקוראים היא מספקת כמה טיפים, להתמודדות עם מצב רפואי קיצוני:

      1. "יכולת הבחירה – לא בחרתי לחלות, אבל אני יכול לבחור כיצד להתמודד, מי ובאיזה אופן הסביבה תתמוך, איזו אינטראקציה אני רוצה שתהיה לי עם הצוות הרפואי ומה תהיה מידת המעורבות שלי במצב. לכולנו יש בורות בחיים - מצבים שנראים כמו סוף העולם. חשוב להבין, שגם במקום הכי נמוך, יש יכולת הבחירה".

      2. "לשאול איך במקום למה - במצב כזה יש הרבה שאלות שנותרות ללא מענה, כמו 'למה זה קרה דווקא לי'. במקום לשאול למה יש לשאול איך – איך אני יוצא מהמצב הזה?"

      3. "לנהל את המחלה - כשקורה מצב כזה, הכל מתהפך. יש המון התמודדויות ביורוקרטיות שצריך לנהל. לדוגמה, מי שעבר שבץ צריך לחדש את רישיון הנהיגה. אותי אף אחד לא הכין להתמודדות הקשה. כאן גורם מלווה בהחלט יכול לעזור. מישהו שמכיר את הזכויות".

      4. "חלוקת האנרגיה בצורה נכונה - במקום להתרכז בפחד, להתרכז בהחלמה. במצב קיצוני יש כאוס מאוד גדול, חוסר שליטה. אבל בתוך הכאוס יש לנו שליטה על איך מתמודדים".

      5. "הגדרת העצמי – מי אני, מה הסיפור שאני מספר לעצמי. הגוף בגד בי, אז פתאום שום דבר לא בטוח. צריך לשקם את היחסים עם הגוף".

      6. "גורמי תמיכה – למשפחה ולסביבה יש השפעה רבה על תהליך השיקום. חשוב שתהיה סביבה תומכת".

      שבץ מוחי נדיר מאוד בגיל צעיר

      דוקטור איציק קימיאגר, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית באסף הרופא, איננו זוכר מקרה כמו של טל פדרמן בכל 20 שנותיו במקצוע. "זה מקרה מאוד טרגי. אישה צעירה בשיא חייה, ששומעת את התינוקת שלה בוכה ולא מסוגלת לזוז. ניתן רק לשער מה זה עושה לאמא".

      לדבריו, שבץ מוחי הוא נפוץ ביותר – הגורם השלישי למוות אחרי אירועי לב ומחלות אונקולוגיות – אולם נדיר מאוד בגיל צעיר. "זאת מחלה של גיל. ככל שהוא עולה, כך עולה הסיכון. בישראל, רק שמונה אחוזים מהלוקים בו הם מתחת לגיל 50. מתחת לגיל 30 – אין כמעט מקרים כאלה". גורמי הסיכון בגיל צעיר הם קרישיות יתר מולדת בדם, עישון, גלולות ומומים בלב, שלא תמיד יודעים על קיומם".

      על פי דוקטור קימיאגר, גם שבץ בעקבות היריון הוא נדיר - "זה קורה רק אם יש גורם נוסף מבין גורמי הסיכון". כמו במקרים רפואיים רבים, גם במקרה של שבץ ישנה חשיבות רבה לגילוי המוקדם. "אירועים מוחיים קלים ניתן לגלות בזמן ולטפל. הסימנים הם אה-סימטריה של הפנים, במיוחד בזווית הפה; חולשה בגפיים, במיוחד בצד אחד של הגוף; הפרעות בדיבור; ראייה כפולה; סחרחורת קשה; אי יציבות והליכה כמו שיכור והפרעות בבליעה. במקרה שחשים חלק מהתסמינים חשוב לא להמתין ולפנות מיד למיון. המודעות לשבץ מוחי היא מאוד חשובה".

      כך תדעו אם האדם שלידכם עובר שבץ