בגיל ההתבגרות, כשהחיים מתחילים להציף ולטלטל, אנחנו רוצים להאמין שהדברים לא יראו ככה לנצח ושבעתיד יהיה קל יותר. הרי ככל שאנחנו גדלים, כך אנחנו גם מפתחים יותר כלים להתמודדות, מכירים את עצמנו יותר ולומדים להתמודד עם בעיות בצורה שקולה ומושכלת. אבל בפועל, אנשים רבים מגלים שדווקא כשהם נכנסים לשנות ה-30, פתאום האתגרים הנפשיים מקבלים גוון אחר, עמוק יותר, בולט יותר. פתאום דברים שתמיד ידענו שמפריעים לנו יכולים להדאיג ולהדהד חזק יותר.
במחקר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Psychiatry, בחנו נתונים שנאספו על יותר מ-1,500 אנשים בין הגילים 21 עד 99, באמצעות שאלונים שבדקו בין היתר את מצבם הקוגניטיבי, הנפשי והפיזיולוגי של המשתתפים. ממסקנות המחקר עולה כי דווקא אנשים בני 30 עד 40 דיווחו על הרמות הגבוהות ביותר של דיכאון, חרדה ולחץ נפשי, לצד רמות נמוכות של אושר, סיפוק ורווחה.
למה זה קורה דווקא בשנים האלה?
העשור הזה עלול אף להיות מאתגר אף יותר למי שסבלו מטראומות בילדות או ממערכות יחסים רעילות עם הורים, חברים ובני משפחה. אנני רוט, פסיכותרפיסטית קלינית המתמחה בהתאוששות מטראומה, הסבירה במאמר למגזין Psychology Today מדוע לדעתה זה קורה דווקא בשנים האלו: "בשלבי החיים המוקדמים, רובנו עדיין נתמכים כלכלית ולוגיסטית על ידי אנשים אחרים, גם אם הם לא מתפקדים כמו שצריך. לכן, בשנים האלו בדרך כלל יש לנו פחות תחושת אחריות, או טריגרים שבוחנים את היסודות הפסיכולוגיים שעליהם אנחנו נשענים".
רוט מתארת זאת במאמרה כ"סדקים" שנפערים ב"יסודות של החיים" עוד בילדות ורק מתרחבים ומעמיקים עד שכבר אי אפשר עוד להתעלם מהם. במילים פשוטות, כשאנחנו צעירים, אנחנו אמנם נבחנים המון בבית הספר, בצבא ובעבודה, אבל גם הציפיות מאיתנו לא גבוהות מדי. לצעירים יש תחושה (מוצדקת) שזה בסדר לעשות טעויות, כי הם עדיין לומדים ומתפתחים. ובשנים המוקדמות, לרובנו גם יש מערכת תמיכה רחבה, שמאפשרת לנו ליפול, בידיעה שיהיה מי או מה שירים אותנו בהמשך אם נצטרך. ככל שאנחנו מתבגרים, רשת ההגנה הזאת הולכת ומתרופפת, מה שמשאיר אותנו להתמודד עם האתגרים החיצוניים והפנימיים ללא תמיכה, עם הרבה יותר ביקורת ועם הרבה יותר מה להפסיד.
העתיד נראה ורוד יותר? תלוי את מי שואלים
במכון המחקר ברוקינגס פרסמו ב-2015 מחקר שמראה באופן דומה למחקר שהצגנו כאן קודם כי אנשים נוטים להיות מאושרים יותר בין הגילים 18 עד 21, אך הנתון הזה צונח בהדרגה עד שמגיעים לגיל 40. עם זאת, המחקר הזה טומן בחובו גם חדשות מעודדות. מהנתונים האלו עולה כי החל מ"גיל המעבר", רמת האושר הממוצעת דווקא עולה בצורה הדרגתית, כאשר רמת האושר הגבוהה ביותר נמדדת אצל בני 98, הגיל המקסימלי שנכלל במחקר.
אז נכון, נתונים וסטטיסטיקות אף פעם לא יכולים להבטיח שהעתיד האישי שלנו יתקדם באותה המגמה, וזה לא כל כך מנחם לדעת שרבים מרגישים כמונו, או שבעבור רבים, המצב עוד ישתפר בעתיד. עם זאת, אפשר להשתמש בנתונים האלו כדי להבין שיש סיבה שהבעיות האלו צפות אצלנו דווקא כאן ועכשיו. הבעיות צפות כי הן מוכרחות לצוף מתישהו, וזה רק הגיוני שהן יתקפו בכל הכוח דווקא בעשורים שבהם אנחנו עצמאיים, חזקים ו(ברוב המקרים) גם חכמים יותר משהיינו בעבר.
המוח נוטה להדחיק טראומות ומשברים כשהוא מרגיש שאין לו את המשאבים לטפל בהם. זה מנגנון שעוזר לנו מאוד, אבל עד גבול מסוים. מי שמשכילים לטפל בבעיות כשהן צפות, במקום למסך ולנפנף אותן בדרכים שונות, יוכלו להבטיח שהן לא ימשיכו לבעבע ויחזרו לבקר גם במשבר גיל ה-50. בהקשר הזה, הידיעה שאנחנו לא לבד ושיש מה לעשות כדי לשפר את המצב, כבר עוזרת לקבל עוד מרווח לנשימה, ולהבין מה לעשות כדי להשיג את השיפור המיוחל, בין אם זה אומר לבחון מחדש את מערכות היחסים שלנו, לבצע שינויים בקריירה, להיעזר בטיפול מקצועי או לקבל טיפול תרופתי.
פול קוסטה מהמעבדה למדעי ההתנהגות של המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית (NIH), ציין בראיון למגזין The Cut כי "במחקרים שלנו, כשעקבנו אחרי אנשים לאורך זמן, ראינו שהשינויים הגדולים ביותר בחייהם קרו מגיל ההתבגרות ועד שנות הבגרות המוקדמת, כלומר עד גיל 35. גם אחרי הגיל הזה, עדיין אפשר לבצע שינויים באישיות ובנפש, אבל הם יהיו הרבה יותר צנועים ומוגבלים".
במילים פשוטות, גם בעשור הרביעי, החמישי והשישי, תמיד יהיה מה לעשות כדי לשנות את עצמנו לטובה, אבל אם יש דבר אחד שכל המומחים מסכימים עליו הוא שהתמודדות עם האתגרים בשלב מוקדם, תמיד תהיה יעילה יותר.