משבר גיל ה-40 הוא אחד המשברים המפורסמים ביותר, ונדמה שהוא נמצא איתנו מאז ומעולם. אך רק בשנת 1957, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי קנדי בשם אליוט ז'אק (בן 40 באותו הזמן, באופן מפתיע) הציג בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית מאמר שכתב ובו תיאר שלב דיכאוני אותו עוברים אנשים באמצע שנות ה-30 של חייהם (מה שבעבר היה בערך אמצע החיים משום שתוחלת החיים הייתה נמוכה יותר). השלב הזה, כך הוא תיאר אז, יכול להתבטא בהתעוררות דתית או רוחנית, הפקרות, חוסר יכולת ליהנות, דאגות היפוכונדריות אודות בריאות ומראה, וניסיונות כפייתיים להישאר צעירים. ז'אק כמובן לא היה הראשון לחוות שלב כזה, וגם לא הראשון לכתוב עליו, אבל היה הראשון לתת לו הסבר קליני ובעיקר לתת לו שם - "משבר אמצע החיים".
"משבר אמצע החיים" הוא ממש לא המשבר היחיד שאנחנו חווים. למעשה, לאורך החיים לכל תקופה יש משבר או קונפליקט משלה. גם משברים סביב ימי הולדת, ובמיוחד סביב ימי הולדת "עגולים" (20, 30 וכו') אינם דבר נדיר. ובכל זאת נראה שבעשור החמישי לחיים, בין גיל 40 לגיל 50, קורה משהו אחר. נראה שמשום מה חלק גדול מהאנשים חווים את המשבר הזה כקשה יותר, שואלים את עצמם יותר שאלות, ולפעמים חווים רגרסיות התנהגותיות לגיל הנעורים. אם להיות סטריאוטיפיים במיוחד - גברים קונים אופנוע, נשים מחליפות תספורת, וכולם עושים קעקוע של עוגן כי הם היחידים שתמיד יהיו שם עבור עצמם.
אבל מה יש שם, בגיל הזה, שנתפס היום כ"אמצע החיים", שמעורר פתאום את השאלות וההתנהגויות האלה? מדוע דווקא בשנים האלה רבים חווים משבר שנתפס ולעיתים נחווה כאחד המשברים הקשים והעמוקים לאורך החיים?
התשובה, כמו כל תשובה אודות משברים, מורכבת. יש לה היבט ביולוגי וגופני, היבט קיומי והיבט תרבותי חברתי, כשכמעט בלתי אפשרי לקבוע מי מהם בעל השפעה חזקה יותר, במיוחד כאשר הדברים קשורים אחד בשני.
אל תפספס
מכאן זה הולך רק למטה?
ההיבט הגופני וההיבט הקיומי שזורים אחד בשני ובאים כמעט ביחד - אנחנו מתחילים להרגיש ולראות על גופנו אנו את "נזקי הזמן" והשינויים שבאים עם הגיל. זה יכול לקרות במהירות החשיבה שלנו למשל, וזה יכול לקרות בשינויים פיזיים טבעיים - ירידה בכושר, ירידה בראיה ובשמיעה, קמטים, הלבנת השיער ועוד, אצל נשים הפסקת המחזור החודשי ואצל גברים ירידה ברמות הטסטוסטרון. בו בזמן, אנחנו רואים את ההורים שלנו כבר מבוגרים (שלא לומר זקנים) ומצבם הגופני, ולעיתים קרובות גם הקוגניטיבי, מראים לנו לאן פנינו - מכאן זה הולך רק למטה (לכאורה).
במילים אחרות, אנחנו מתחילים לקבל רמזים עבים ובולטים לכך שאנחנו בסך הכל בני חלוף, שגם אם יש לנו עוד שנים רבות סופנו הולך וקרב, ובשלב כזה או אחר גם אנחנו נמות. זה מפעיל את ההיבט הקיומי - החרדה האנושית מפני סוף החיים, שמעלה שאלות שונות על החיים כפי שהם עכשיו - האם באמת עברנו את השיא ומכאן והלאה יש רק ירידה? האם שיא ההנאה מהחיים מאחורינו? האם אנחנו מסופקים? האם אנחנו מגשימים את עצמנו? האם לא היינו צריכים לבחור אחרת במהלך הדרך ובכך להיות (כביכול) במקום טוב יותר היום? האם אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים או שמא חיים שמישהו אחר רצה עבורנו? האם כך אנחנו רוצים להמשיך לחיות?
גם ההיבט התרבותי מופעל בעוצמה רבה יותר עקב השינויים הביולוגיים והגופניים. בחברה שמקדשת נעורים ויופי, אין מקום לזקנה וקמטים, וכשאלה מופיעים תחושת השייכות החברתית שלנו עלולה להיפגע. בניסיון לצמצם או להתגבר על הפגיעה הזו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עסוקים במראה שלנו ומוטרדים מכך יותר ויותר, לעשות דיאטות שונות ומשונות ולעבור טיפולים קוסמטיים כדי לנסות ולשמר את הנעורים, לפחות מבחינה ויזואלית. חשוב להגיד שבאופן עקרוני אין דבר רע ברצון להיות יפים, אך אם העיסוק בזה מגיע על חשבון דברים אחרים ופוגע בהם, חשוב להקדיש לכך את תשומת הלב הראויה ללא קשר לגיל.
להיבט התרבותי ישנו ממד נוסף מעבר למראה חיצוני, והוא מידת התמיכה החברתית והדגש על ערכים כמו אינדיבידואליות, הגשמה עצמית והצלחה חומרית. בחברה שמדגישה ערכים כאלה, יותר אנשים יסבלו ממשבר אמצע החיים משום שעל הפרט מופעל לחץ גדול יותר, ולכן סביר יותר שיחווה רמות סטרס וחרדה גבוהות יותר. למשל, ייתכן שאדם בחר מסלול חיים מסוים שעונה על הדרישות החברתיות ומסמן וי על הערכים אותם מעודדת החברה, אבל אי שם באמצע החיים יתעורר וישאל את עצמו אם זה באמת מה שהוא רוצה.
המשבר מגיע דווקא כשאנחנו בשיא
השאלות האלה מופיעות כמובן גם בזמנים אחרים בחיים, אבל נדמה שבעשור החמישי לחיים מתפנה לנו יותר זמן לעסוק בהן. מדובר בתקופה שבה לרוב אנחנו כבר מבוססים ולא עסוקים בלבנות את עצמנו מבחינה מקצועית ו/או כלכלית, הילדים כבר זקוקים לנו פחות, יכולים לדאוג לעצמם (לפחות באופן חלקי) ומתחילים לעזוב את הבית, ולנו מתפנה יותר זמן להיות עסוקים בעצמנו, בשאלות על החיים שלנו, על הזוגיות שלנו ועל הדברים שאנחנו רוצים לעסוק בהם. מבחינות רבות, דווקא בתקופת הזמן הזו אנחנו נמצאים בשיא - מבחינה בריאותית, משפחתית, חברתית ומקצועית, אך דווקא השיא הזה יכול להוביל לתחושת הצפה, ספק ופחד.
למרות השיא הזה, חלקנו מוצאים את עצמנו כספקי התמיכה והדאגה העיקריים לא רק לילדים, אלא גם להורים, והלחץ שמפועל מכיוונים שונים עלול להגביר את רמת החרדה ולהוביל למשברים כמו גירושין ומחלות כרוניות, למשל. גם מאבקים כלכליים וחוויות אובדן של קרובים אלינו בסבירות גבוהה יותר להתרחש בתקופת החיים של העשור החמישי. ממצאים ממחקרים בתחומים שונים - בעיקר חקר האושר - מראים באופן עקבי כי מצד אחד זו התקופה שבה שביעות הרצון מהחיים היא הנמוכה ביותר לעומת עשורים אחרים, ומצד שני ישנו שיא בשימוש בנוגדי דיכאון. וכך, אין זה פלא שחלקנו פשוט חווים משבר רגשי עמוק.
איך מזהים את משבר גיל ה-40?
משבר אמצע החיים הוא לא אבחנה קלינית בשום צורה, וככזה אין רשימת סימפטומים לפיה ניתן לאבחן שאדם סובל ממנו. יחד עם זאת, אין זה אומר שלא מדובר במשבר אמיתי. משבר אמצע החיים הוא בראש ובראשונה משבר רגשי, וככזה הוא מאופיין בשינוי התנהגותי ברור ופתאומי שמאפייניו הבולטים הם שינויים בתבנית השינה, שינויים חדים במצב הרוח, נסיגה מפעילויות שגרתיות ומערכות יחסים ולעיתים גם הזנחה של היגיינה אישית. בנוסף לכך, יכולים להופיע גם תחושת בלבול, עצבנות וחוסר מנוחה, שעמום, שאלות על משמעות החיים, התנהגויות קומפולסיביות כגון צריכת אלכוהול או סמים ואכילה רגשית, ירידה או עליה בחשק מיני ועוד.
אז מה עושים? כמו כל משבר, הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא לנסות להתכונן אליו ולמנוע אותו מראש. אלא שבגיל 20 אנחנו לא יכולים לדעת מה נרצה ומה יספק אותנו בגיל 45, וכפי שכתב לפני כמעט 200 שנים הפילוסוף הדני סרן קירקגור את החיים אפשר להבין רק לאחור ולחיות רק קדימה. למרות זאת, ומתוך חשיבה שמשבר אמצע החיים הוא סימן שאנחנו צריכים להתחיל לדאוג לעצמנו, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות.
לא משבר, אלא תקופת מעבר
אחת המחשבות החזקות שמניעות את משבר אמצע החיים היא התחושה שמכאן הכל הולך למטה - לא רק שאנחנו הולכים למות, גם לעולם לא נהנה יותר כפי שהיה בעבר, השיא מאחורינו. זה אולי נכון שככל שנתבגר ונזדקן הגוף שלנו ייחלש וכבר לא נהיה כמו בגיל 30, אך אין זה אומר שלא נהנה יותר, רק שלא נהנה מאותם הדברים. מי אמר שבגיל 60 חייבים ליהנות מאותם הדברים? הרי נהיה אנשים קצת אחרים אז למה שלא נאהב דברים קצת אחרים?
המחקרים שהזכרתי מוקדם יותר בתחום האושר מראים באופן עקבי שעקומת האושר לאורך החיים היא בצורה של חיוך (עקומת U, אבל פחות חדה) - לאורך זמן ישנה ירידה הדרגתית ברמת האושר שלנו, כאשר נקודת השפל היא בעשור החמישי של החיים, אך לאחר מכן ישנה שוב עליה, לעיתים אף לרמות גבוהות יותר משהיו. לכן, שווה לנסות ולשנות את נקודת המבט, ובמקום משבר, לחשוב על התקופה הזו כתקופה של שינוי או תקופת מעבר. יש לפנינו אולי פחות זמן ממה שכבר עברנו, אבל בזמן שנשאר לנו, האם אנחנו באמת רוצים להיתלות בעבר ובנעורים שלנו, מתחרטים על דברים שעשינו או לא עשינו ומעלים זיכרונות מלפני 30 שנה, או שעדיף לנו לקבל את השינויים שמגיעים עם מחצית החיים השנייה ולחיות אותה במלואה כל עוד אנחנו יכולים?
אולי במקום חשיבה של אנטי אייג'ינג כדאי לנו לאמץ חשיבה של פרו אייג'ינג - זה לא אומר להתחיל להזניח את עצמנו ולתת לעצמנו לנבול, בדיוק להיפך - זה אומר לקבל את העובדה (כן, עובדה) שהחיים משתנים, שאנחנו משתנים, להתאים את עצמנו לשינויים האלה ולחיות את שארית החיים כמו שאנחנו רוצים. אם להיות קלישאתיים במיוחד - make every day count. זו הזדמנות לגלות מחדש את הסקרנות והיצירתיות שבנו, לבחון את החיים שלנו, את הערכים שעל פיהם אנחנו חיים, את הדברים שאנחנו עושים, ואם אנחנו לא מרוצים - לשנות אותם מתוך הכרה במגבלות. כשיש פער בין הערכים שלנו לבין האופן שבו אנחנו חיים, מתפתחת מצוקה ואנחנו פגיעים יותר, אנחנו יכולים לצמצם את הפער הזה. לא תמיד קל לעשות את זה, ולעיתים כדאי לשקול לפנות לייעוץ או טיפול - בין אם על רקע אישי רגשי, זוגי או מקצועי - גם אם לא עשיתם את זה מעולם, אף פעם לא מאוחר מדי.