איך אפשר לדעת אם לילד טוב בגן? הנה הסימנים החשובים

התרגשות של תחילת השנה כמעט חלפה לה, ימי ההסתגלות גם הם מתחילים להסתיים, ובקרוב נחוש שילדינו נכנסים לשגרה (לפחות עד החגים). כולנו מקווים שזו תהיה שגרה מבורכת, שיהיה טוב לילדים שלנו, שהם יאהבו את הגן אליו הם הולכים מדי יום, ושהם יתפתחו ויצמחו. יחד עם התקווה הזאת, מתגנבות לעיתים תכופות חששות, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים שפחות מסוגלים להמליל את החוויות שלהם. חששות אלה מתעצמים לאור הסיפורים שאנחנו שומעים לצערנו השכם והערב, והקושי הרב בזיהוי ההתעללות.

אז איך יודעים לזהות אם טוב לילדים ולילדות שלנו בגן? האם באמת ניתן לדעת? אינני מתיימרת לטעון שיש פתרונות קסם ושתמיד אפשר לגלות, אבל יש בכל זאת כמה דברים שאולי יעזרו. ובעוד שחלק מהדברים הם פרקטיים יותר, חלקם האחר מהותי ועמוק יותר. אלה ואלה נוגעים לא רק במניעת מצבי קיצון של התעללות אלא גם בזיהוי חוויות שאינן מצמיחות.

הדבר שילדים צריכים יותר מכל, גם בבית וגם בגן, הוא אהבה, שייכות וקבלה. בגן נבנית תפיסתם העצמית ותחושת המסוגלות וההערכה העצמית של הילדים, ולכן גן טוב הוא גן שבו גורמים להם להרגיש אהובים ורצויים, טובים באופן בסיסי ומסוגלים. אהבה של אנשי צוות בגן לא באה לידי ביטוי בהכרח באמירה ש"אנחנו אוהבים ילדים", בכינויי חיבה, ונשיקות וחיבוקים מופלגים ולא בוויתור וריצוי הילדים. היא כן באה לידי ביטוי במחשבה ובהתכווננות למה ילדים בגיל הזה צריכים ומה צריך כל ילד ספציפי, איך לקבל כל ילד כפי שהוא ובמקביל איך לפתח אותו, ואיך להיות עקביים באמונה החינוכית ובהתנהגות חיובית ורגועה, גם ברגעים המאתגרים. את אלה תוכלו לזהות במפגשי ההורים עם הצוות, בשיחות מזדמנות ובעשייה של הגן.

בחנו לאורך השנה האם ואיך עוסקים ברגשות של ילדים? האם ואיך מלמדים אותם לחיות יחד? האם סדר היום המתואר לא נוקשה מדי ומאפשר גם למידה חווייתית, וזמן פנוי מתווך שהם הדרכים העקריות בהן ילדים לומדים? מפגש של 45 דקות בו ילדם קטנים יושבים בשקט ומקסימום שרים שיר הוא לא באמת זמן למידה.

שימו לב גם שהמרחב מאפשר תנועה ופעילות חופשית, שהוא אינו עמוס מדי ושמה שיש בו מגרה לעשייה ומכבד את הילד. אלה יאפשרו פעילות, הוצאת אנרגיה ומרחב אישי. שימו לב אם יש מקום ליצירתיות או שכל העבודות באותו שטנץ? מתן מקום ליצירתיות וחופש, בלי ביקורת מסוג "עץ לא מציירים בכחול" או "גג צריך להיות משולש" תאפשר לילד להיות מי שהוא, לחוש מוערך וגם לפתח גמישות ויצירתיות שהן אבני בניין בהתפתחות מיטבית.

מקור אחר בו ניתן לזהות כיצד ילדינו מרגישים בגן הוא מה שהצוות אומר לנו, או מה שהוא לא אומר, במפגשים בתחילת או סוף יום, או בכל דרך אחרת. האם הצוות מספר רק דברים טובים? האם הוא אומר דברים ספציפיים שמצביעים על כך שהצוות מכיר את הילד או הילדה הפרטיים שלכם? איך הצוות מספר על קושי שהיה עם הילד או יום פחות טוב שעובר עליו? האם יש בדבריהם נסיון לחשוב על מה גרם לדברים לקרות ומה הם עצמם יכולים לעשות בנידון? תמונות מרובות בווטסאפ כל שעה אינן בהכרח עדות, כי כידוע אנחנו מצלמים את מה שמצטלם טוב. לעיתים העיסוק המוגזם בתמונות גוזל זמן מתשומת הלב שצריכה להיות מוקדשת לילדים עצמם. בתמונות שכן מגיעות, ובמינון סביר זה נחמד, שימו לב לטיב הפעילויות, לשפת הגוף של הילדים והצוות ולדינמיקות שניבות משם.

ולבסוף, והכי חשוב, מה ניתן לראות על הילד, מה אומר הילד שלכם, גם בלי מילים. האם הוא שמח ללכת לגן? האם הוא עובר בשמחה לידי הצוות? ילדים שבוכים בפרידה אינם בהכרח ילדים שלא טוב להם. לעיתים קרובות הם פשוט רוצים אותנו, מתקשים להפרד מאיתנו או לא אוהבים מעברים. הקשיבו לתגובת הצוות לבכי, חכו כמה דקות מחוץ לדלת או לשער והקשיבו אם הבכי נפסק, ואיך מדברים לילדים לאחר שחושבים שהלכתם. אם יש באפשרותכם, לפחות בגן חדש (ואני יודעת שאני מסתכנת פה בהרס יחסי עם כל צוותי הגנים), קפצו לביקורים לא מתוכננים מדי פעם והתבוננו: מה עושים הילדים? האם ילד שלא רוצה לישון בצהריים צריך להשאר על המזרון או יכול לשחק בצד או להיות עם הצוות, האם יש ילדים שמשוטטים אבודים, שרתוקים לכיסא וכדומה.

שימו לב איך הילד שלכם חוזר הביתה. האם הוא רגוע או עצבני? האם הוא שמח, האם הוא שר לעצמו - שזה מדד מצוין לרווחה הנפשית שלו. האם הוא מדבר באופן שאינו מוכר לכם מהבית ועלול לבטא אופני דיבור שחווה בגן? למשל, איך הוא משחק עם הצעצועים? מחקרים הראו שבאופן המשחק שלהם ילדים מחקים את המבוגרים שסביבם. במשחק בגננת עם הצעצועים אפשר ללמוד דברים רבים על האופן בו הגן מתנהל. האם הילד-הגננת מדבר לילדים-הצעצועים בנעימות ובכבוד או מצווה עליהם לעשות דברים, אם ואיך הוא מעיר להם.

כשמדובר בילדים שכבר מדברים, נסו לא להסתפק במילה "כיף". חכו לשעת נחת וגלגלו איתם שיחה נעימה על הגן, שיחה שלא תשמע מגוייסת לכיוון מסויים. ילדים חשים את זה ומתכווננים אלינו. למשל אם נשאל ילד מספיק פעמים אם יש לו עם מי לשחק, יש סיכוי שהוא יתחיל לחשוב על הרגעים או המקרים בהם לא הייה להם עם מי לשחק. התחילו בשאלות כגון מה הדבר הכי נעים שהיה היום בגן ומשם תתקדמו.

שימו לב לשינויים העוברים על הילד. סימנים גופניים שחוזרים על עצמם, שינויים במצב הרוח, בתאבון, בשינה. שימו לב אם הם בוכים יותר, נבהלים מהר, מתכנסים או מתגוננים, מרוכזים ומתענינים פחות, נבהלים בהלה קיצונית ממצבים כלשהו. נסו לא לפרש כל דבר קטן לחומרה אבל גם לא להתעלם או לנסות להסביר. הפסיכולוגיה מצביעה על כך שאנחנו נוטים לחפש מידע שיאושש את תפיסותינו המקוריות. כולנו רוצים שהגן יצליח לילדים שלנו ולנו ובטח לא רוצים להתעסק בהחלפות גן באמצע שנה, בכולנו קיימת הנטייה לאופטימיות הנאיבית שגורמת לנו לעיתים לחשוב ש"לנו זה לא יקרה", ובהגדרה רוב אנשי החינוך לגיל הרך הם אנשים טובים, מקצועיים ומלאי שליחות. עם זאת, בגלל המיעוט שאינו מייצג את הרוב, השארו עירניים. המשיכו להאמין בצוות ובמקביל שמרו על ילדיכם.

ד"ר ניבה דולב היא דיקנית סטודנטים, חוקרת בתחום המיומנויות האישיות, רגשיות וחברתיות במכללה האקדמית כנרת