אתם לא רוצים שהילדים ישמרו מכם סודות. כך תמנעו זאת

סודות במשפחה הם אחד הסודות הפחות מדוברים בהקשר להורות. וזה הגיוני, כי על סודות אנחנו נוטים לשמור. מצד שני, כולנו רוצים לחשוב שילדינו יספרו לנו את הסודות שלהם, כך שנוכל לעזור ולתמוך במידת הצורך. זה חשוב במיוחד במציאות המאתגרת של היום, הרוויה מדיות שאין להורים גישה אליהן, שמלאות בסיכונים ומידע כוזב, ושבהן מתרחש חלק מרכזי מהחיים החברתיים. אבל האם זה ריאלי לצפות שילדים יספרו לנו את הסודות שלהם? מהי המציאות הרצויה בנושא סודות ואיך יוצרים אותה?

ראשית חשוב להבין כי סודות הם חלק מהטבע האנושי. כבר אדם וחוה שמרו בסוד את העובדה שאכלו מפרי עץ הדעת (וראינו כמה זה הצליח להם). ככלל, אף אחד, גם האנשים המחשיבים עצמם ככנים והאותנטים ביותר, לא מגלה על עצמו הכל. וזה בסדר. השאלה היא כמה מסתירים - ומה מסתירים.

יש כמה סיבות עיקריות לכך שאנחנו שומרים דברים חסויים מאחרים, והן נוגעות כולן למהות האנושית שלנו. ההבנה של הסיבות האלה מהווה את תחילת ההתמודדות.

הסיבה הראשונה לשמירת סודות היא הרצון להגן על הדימוי העצמי שלנו, האופן בו אנחנו תופסים את עצמינו. אנחנו מגבשים את הדימוי העצמי שלנו במידה רבה על פי האופן שבו אחרים רואים אותנו, ולכן חשוב לנו מאוד מה שחושבים עלינו אחרים, ואנחנו נוטים לשמור בסוד מידע שיכול לפגוע בדימוי העצמי שלנו. החשש הזה מתקיים גם, ואולי אף יותר, בתוך המשפחה כי חשוב לנו במיוחד מה שחושבים עלינו האנשים הקרובים והאהובים ביותר עלינו. כהורים, אנחנו רוצים שהילדים יעריכו אותנו, יתגאו בנו וירצו להיות כמונו, אז למה לגלות משהו שיכול להוציא אותנו רע? והילדים שלנו אותו דבר. הם רוצים שנתגאה בהם ונשמח אתם ולכן ייטו להסתיר טעויות ומעשים שלא נאהב שעשו, כשלונות שחוו, ציונים לא מצטיינים או דחייה של חברים.

הסיבה המרכזית השנייה להסתרה היא שמירה על האחרים. אנחנו רוצים להגן על בן או בני משפחה מידיעה שאנחנו חוששים שתפגע בהם, תדאיג אותם או תכניס אותם לאי שקט. כשמדובר בילדים שלנו, אנחנו מנסים לעיתים קרובות להגן עליהם מהעולם החיצון, מהבעיות של המבוגרים, ולספק להם ילדות כמה שיותר נעימה וחיובית. לעיתים גם ילדים מנסים להגן על הוריהם מדברים שעלולים לדעתם לצער אותם, כמו ציון נמוך או דחייה חברתית. מחקרים הראו ש-40 מהילדים לא סיפרו להוריהם על חרם שעברו.

כמובן שלא כל דבר צריך לגלות, אבל בגדול - לסודות יש מחירים רבים. שומר הסוד סוחב איתו עול שמשפיע עליו רגשית, קוגניטיבית וחברתית. צריך להיזהר במה שאומרים כדי שהסוד לא יתגלה, מרגישים רגשות אשמה ובושה על ההסתרה ועל הסוד, ובעיקר סוחבים את המשא לבד. מחקרים מראים שסוד כזה משפיע על כל התפקוד, מוריד אנרגיה ורמות תפקוד גם בתחומים אחרים.

אלה שהסוד מוסתר מהם בדרך כלל מרגישים שקורה משהו, ובמיוחד ילדים שיש להם ססמוגרפים חזקים ומכוונות למסרים לא-מילוליים. העמימות הזו יוצרת תחושות של חוסר שקט, מתח וחוסר אונים. בניסיון לנחש מה מוסתר, המוח בדרך כלל מעלה תרחישים גרועים אפילו יותר מהמציאות, וילדים נוטים להאשים את עצמם במה שקורה (ושאותו הם לא ממש מבינים). אם הסוד מתגלה, ולסודות יש נטייה להתגלות, עולה תחושה של פגיעה - לא סמכו עלי מספיק כדי לשתף אותי. כל אלה משפיעים כמובן על הדינמיקה והתקשורת במשפחה כולה.

תקשורת פתוחה, כזו שבה הסודות מועטים ככל האפשר, היא בעלת השפעה חיובית על המשפחה, לא רק בהקשר לסוד הספציפי אלא באופן כולל יותר. וזה מתחיל מדוגמה אישית של ההורים. ראשית, שיתוף בני משפחה, וילדים בפרט, מעביר את המסר שאנחנו סומכים עליהם, שאנחנו מאמינים שהם מספיק "בוגרים" כדי להבין ולהשתתף, והמסר הזה בונה אצל הילדים תחושת מסוגלות.

שנית, שיתוף שלנו מלמד ילדים שבמשפחה יש תקשורת פתוחה, שגם שכשקשה, משתפים ולא מסתירים או מתמודדים לבד, ושהתמודדויות נעשות ביחד כי זה הרבה יותר קל. השיתוף הזה יהווה מודל, יבנה את אופי התקשורת המשפחתית וכשהם יעברו משהו שחשוב שנדע, הסיכוי שישתפו אותנו גדל. חשוב שהתקשורת המשפחתית בנושא הגילוי תהיה מכילה ולא שיפוטית, בין ההורים למשל, כדי להפיג את החשש מפגיעה בדימוי.

כדי ליצור תקשורת פתוחה ומכילה חשוב להקדיש זמן לשיח, לדבר גם על רגשות והתלבטויות ולא רק על פעולות, ולהתחיל מגיל צעיר ככל האפשר. רגשות הם מידע חשוב שלעיתים קרובות אנחנו מפספסים וגם לא מלמדים את הילדים להקשיב להם. הבנה של הרגשות עוזרת לנהל אותם ולשתף בהם.

שלישית, ולמרות נטייתנו כהורים לגונן על ילדינו ולא לספר דברים כדי לפגוע בהם, אם זה קשיים שלנו או דברים שקורים בחדשות. מחקרי חוסן, התחום העוסק ביכולת להתגבר על מצבי חיים קשים ואף לשגשג אחריהם, מראים כי חיים מוגנים ונטולי דאגות אינם בהכרח הדרך לפתח חוסן. לעיתים קרובות אנחנו נוקטים ב"הורות מכסחת דשא" בה אנחנו מנסים ללכת לפני הילדים שלנו ולפלס להם דרך קלה יותר, אבל בכך אנחנו לא מכינים אותם לחיים ולעולם. שיתוף משפחתי גם באתגרים וקשיים מאפשר להתמודד איתם בסביבה תומכת ומתווכת, מותאמת גיל ולהציע אסטרטגיות התמודדות שיספקו מפות התמודדות לאתגרים בעתיד.

אחת היכולות החשובות לחוסן שעלתה במחקרים היא היכולת לבקש עזרה ולהישען על אחרים בעת הצורך. אם נשתף ילדים בקשיים שעוברים עלינו, הם ילמדו שבקשת עזרה היא חוזקה ולא חולשה, וישתמשו בכך בעת הצורך.

כדי לשתף בדברים אישיים ובמיוחד בקשיים נדרשת נכונות לא להראות מושלמים כל הזמן ולא להגן על הדימוי העצמי בכל מחיר. דווקא לגילוי חולשה - מה שנקרא בספרות המקצועית פגיעות - יש תרומה עצומה לגידול ילדים. ילדים שחיים עם הורים שמנסים לשמור על תדמית של "מושלמים" (שכולנו יודעים שלא קיימת) ושאינם מפגינים חולשה או משתפים בקושי, מפתחים לעיתים קרובות חוסר ביטחון, כי הרף גבוה מדי ולא ריאלי, ואז בכל קושי או אי הצלחה זמנית הם חשים נכשלים. ההשראה על ידי אי השלמות יעילה הרבה יותר מהצגת השלמות.

השיתוף בסוד שיש בו קושי מרגיע ילדים, מאפשר להם לראות איך המבוגרים סביבם מתמודדים, וגם לשתף בקשיים שלהם. אני למשל נכשלתי במועד א בסטטיסטיקה בשנה א' ומאז הסיפור הזה שימש אותי אלפי פעמים בעומדי מול סטודנטים מתייאשים - וגם עם הילדים הפרטיים שלי.

לסיכום, תקשורת משפחתית פתוחה דורשת לעיתים קרובות שינוי בחשיבה ובתפיסה ההורית שלנו ובהרגלים מושרשים. אבל גם אם זה קשה, זה שווה. כשיש סודות במשפחה, יש סיכוי רב שהילדים לא ישתפו אותנו, גם אם יעברו חרם, בריונות או פגיעה. וכשאנחנו לא יודעים, לא נוכל לעזור. ולהישאר לבד עם סוד זה קשה מאוד. מעבר לכך, זה לא סוד שתקשורת פתוחה ומשתפת תפתח בקרב ילדינו יכולות ומיומנויות חשובות לחיים בכלל, כאלה שיתרמו לרווחה, מסוגלות והצלחה. בהצלחה.

ד"ר ניבה דולב היא דיקנית סטודנטים, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית כנרת בתחום המיומנויות האישיות, הרגשיות והחברתיות, ובפיתוחן בעולמות ההורות והארגונים