אחרי עוד מחזור, עוד הורמונים, עוד תקווה ועוד אכזבה, אני מתחילה עוד סבב של טיפולי פוריות. תמיד הייתי אופטימית. כבר בגיל 18 רציתי להיות אימא ותמיד הייתי בקשרים זוגיים ארוכים שנראו מבטיחים. מאז ועד היום, תמיד מלווה אותי התחושה שעוד רגע זה קורה, שהאמהות ממש מעבר לפינה.
כשהכול התחיל, בגיל 37, רופא הנשים שלי שלח אותי לעשות בדיקות דם וכשקיבלתי את התוצאות, הלכתי להתייעץ עם רופא נשים אחר. הרופא הראשון אומנם האיץ בי להקפיא ביציות, אבל הרופא השני דווקא הרגיע אותי ואמר שהוא לא מבין למה אמרו לי למהר. במקביל, התברר לי שאני סובלת מתת פעילות של בלוטת התריס - בעיה שלא אובחנה במשך תקופה ארוכה וגם כשכבר אובחנה, לא נאמר לי שהיא גורמת לרזרבה שחלתית ירודה. אם רק הייתי יודעת, הייתי פועלת אחרת.
היום, אני מבינה שלא הייתי צריכה להסתפק בתשובה של רופא נשים אחד ושכן הייתי צריכה לקבל כמה חוות דעת, להיות אקטיבית יותר, לחקור את המצב והאפשרויות שלי לעומק, ללמוד לפענח את הבדיקות שלי בעצמי ולא לסמוך על המערכת שתנדב לי את התשובות. כשאני מסתכלת שוב על בדיקות הדם שעשיתי אז, אני מבינה שהייתי צריכה להתחיל מיד ולא לחכות למימון של טיפולי הפוריות שלי על ידי המדינה, שהתחילו רק כשהגעתי לגיל 40.5.
למה אנחנו עדיין חיים בתוך מעגל שתיקה?
אחד מכל שמונה זוגות בארצות הברית, אחד מכל שישה זוגות בעולם ואחד מכל ארבעה זוגות בסין מתמודדים עם בעיות פוריות. ההערכות הן שבין 50 ל-80 מיליון אנשים בעולם סובלים מבעיות פוריות והנתונים כל כך גבוהים, עד שארגון הבריאות העולמי קבע שאי-פוריות כבר הפכה למגפה עולמית.
אם מיליוני אנשים מתמודדים עם הבעיה הזאת, למה אנחנו עדיין חיים בתוך מעגל שתיקה? למה אני עדיין מרגישה בושה מול העולם ומול המשפחה והחברות שלי? למה אני עדיין מרגישה אשמה על כך שלא התחלתי בזמן, שלא קראתי את המצב טוב יותר, שלא ידעתי, שלא אמרו לי, שאני עדיין מתעקשת על הגנים שלי ולא מוכנה לשקול אפשרויות אחרות? למה אני לא מדברת על זה עם אימא שלי, עם חברות שיש להן ילדים ואפילו עם חברות שעוברות תהליכי IVF?
הסיבה היא שכבר קל יותר לשתוק מאשר להסביר לכולם על כל שלב בטיפולים ועל כל הרגשות הקשים שאני מתמודדת איתם.
היום, אחרי 17 סבבים של IVF, של תקוות ואכזבות, ואחרי שנים של זריקות הורמונים בתכיפות גבוהה, אני עדיין לא מצליחה להחליט לעצור את הרכבת והטלטלה היא אדירה, גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרגשית. בתחילת הדרך, עברתי את התהליך עם בן הזוג שלי, שלא הבין אותי ולא הצליח לתמוך בי. לכן, בהמשך העדפתי לעבור את זה לבד, כי ככה לפחות אין לי ציפייה לקבל תמיכה וגם אין מקום לאכזבה. אני עוברת את זה לבד וזה מה שזה.
כשהייתי צעירה, עוד יכולתי לדבר על התהליך עם חברות, אבל היום לרובן יש ילדים והחברות שמתמודדות עם אותם אתגרים, שומרות גם הן על שתיקה. על מה יש לדבר, על עוד סייקל שנכשל? על זה שחברה טובה כבר נכנסה לחודש השישי של ההיריון שלה אבל לא סיפרה לי כי רצתה להגן עליי, למרות שאני לא ילדה ולא צריכה שיגוננו עליי?
מעגל השתיקה סוף סוף נפרץ כשהגעתי למפגש של אסותא שנועד להכנה לתהליך של תרומת ביציות. לראשונה, הרגשתי שאני יכולה לקיים שיח כן ואמיתי. נשים מדהימות שמתמודדות עם אותם האתגרים, שוקלות את אותם הפתרונות וחולקות ביניהן מידע.
כמה שבועות אחרי המפגש של אסותא, הגעתי לכנס של Expecting, פלטפורמה דיגיטלית שעוזרת להורים מיועדים למצוא את כל נותני השירותים בתחום הפונדקאות ותרומת הביציות במקום אחד, ושם פגשתי צוות מדהים שעושה הכול עם לב גדול ובאמת מבין את המצב הרגיש שהורים מיועדים נמצאים בו. מה שבאמת ריגש אותי היה שהכנס אומנם התחיל בהרצאות מצוינות של מומחיות בתחום הפונדקאות ותרומת הביציות, אבל הוא המשיך בשיחות שהתנהלו עד השעות הקטנות של הלילה. כולנו דיברנו בפתיחות על התהליכים שאנחנו עוברים ועל האפשרויות שעומדות בפנינו, האתגרים, הדברים שמהם צריך להיזהר והדרכים הכי נכונות להתחיל את התהליך. דיברנו פנים אל פנים, בלי להתחבא מאחורי דמות אינטרנטית אנונימית. זה הסיפור שלי. זאת המלחמה שלי.
לשבור את מעגל השתיקה
אני מתעדת את המסע שלי מהיום הראשון. אני מצלמת סרטונים, כותבת מאמרים ואוספת את המזרקים בתוך מיכלים שעומדים בפינת החדר כעדות דוקרת למסע שאני עוברת. אבל, עדיין לא פרסמתי שום תיעוד. משהו בי עדיין חושש שיתייחסו אליי כאל סחורה פגומה ולא ירצו לשמוע ממי שעדיין נלחמת ולא ניצחה. אז אני עדיין שומרת על אנונימיות, אבל גם ממשיכה להילחם כל יום בבעיית הפוריות שלי.
המסע שלי הוא ארוך ומורכב, ואין לדעת מה מחכה לי בסופו. בינתיים, אני רוצה לנסות לשבור את מעגל השתיקה. למה אנחנו מתביישות? למה אנחנו מרגישות פגומות? ולמה אנחנו מרגישות אשמות?
אם אצליח לפתור את התהיות האלה, אולי הטור הבא שלי כבר לא יהיה אנונימי.