יש לא מעט דברים הזויים על מסך הטלוויזיה שלנו, אבל אין ספק שהתוכנית "עוגה או לא עוגה" בנטפליקס שוברת שיאי טרלול. תכנית הריאליטי הזו, כפי שהגדיר מבקר הטלוויזיה שלנו, היא תחרות אפייה טלוויזיונית פוסט מודרנית, "והצפייה בה מרתקת, מצחיקה ומבהילה כאחד". המתמודדים בתוכנית נדרשים לאפות עוגות שנראות כמו ג'אנק פוד או חפצים יומיומיים. העוגות מוצבות לצד דוגמאות אמיתיות, והשופטים נדרשים לזהות ממרחק איזו מהן עוגה ואיזו לא. שיא ההנאה מהצפייה בתוכנית מגיע בחלק שבו המנחה מנסה לחתוך עם סכין את החפצים השונים, עד שהוא מגיע לעוגה עצמה.
מוזר, נכון? ובכל זאת, נראה שאנשים פשוט לא יכולים להפסיק לצפות בזה. וזו לא הפעם הראשונה. גם ביוטיוב יש לא מעט סרטונים של אפיית עוגות היפר-ראליסטיות. ברוב הסרטונים נראית יד מסתורית האוחזת סכין וחותכת דרך חפץ כלשהו (גליל נייר טואלט, עציץ, ואפילו יד אנושית). תחילה, קשה לתפוס מה בדיוק מנסים להראות לנו בסרטון, אך מהר מאוד מסתבר שמדובר בעוגה.
משהו בחוויה הזו מעורר רתיעה או אי נוחות בקרב הצופה, ככל הנראה בשל הפגיעה בתפיסת המציאות. זה פשוט מערער. כאשר פסיכיאטרים שמתמחים במציאות סובייקטיבית חקרו את הנושא הם מצאו שחפצים שאנחנו רואים בתמונות - עוגה, בצל או נעל - מייצרים במוח שלנו קישורים מאוד מסוימים. ברגע שחותכים דרך חפץ מסוים, שהמוח שלנו מפרש באופן אחד, ובעצם מתגלה עוגה, שתי הקטגוריות של החפצים פשוט "מתנגשות". מכיוון שאנחנו נוהגים לבטוח במוח שלנו, ההתנגשות הזו מערערת את הבטחון.
עוד בוואלה!
המוח שלנו פועל באופן סכמטי - שיטת עבודה שמפשטת מידע לצורך קטלוג שלו. כאשר אנו מקבלים תוצר שלא עומד בציפיות שלנו, כמו בסרטוני העוגות הסופר ריאליסטיות, הסכמטיות הזו נפגעת ואז מופרש הורמון סטרס בגופינו שנקרא קורטיזול, המכונה גם הורמון דחק. הוא מצידו מעודד עלייה ברמת הגלוקוז בדם, מסייע בפירוק של גליקוגן בכבד, מעלה לחץ דם ומפחית את תגובות מערכת החיסון, כל זאת כדי לאפשר לגוף האדם להתמודד בצורה יעילה יחסית עם המצב שבו הוא שרוי. תחושת הריגוש הנלווית למצב החירום הזה, היא זו שמפתה אותנו להמשיך לצפות בתכנים כאלה.
לסרטוני העוגות המתעתעים קדמו טרנדים אחרים שהדגימו אשליה דומה: השמלה שאצל חלק מהאנשים נתפסה בצבע לבן-זהב ואצל אחרים שחור-כחול, או ההקלטה ההיא שבה חלק מהאנשים יכלו להשבע ששמעו "לורל" ואחרים היו בטוחים ששמעו "יאני". כל סרטון כזה הפך להיות ויראלי בטירוף, וסוקר בהרחבה - מאותה סיבה בדיוק. הם גרמו לנו לפקפק בעצמנו ובתחושת המציאות שלנו.
התופעות האלה גם מבהירות היטב שהתפיסה שלנו אינה ישירה, ובאופן מסוים אנחנו חיים "בתוך הראש שלנו", במובן שהציפייה שלנו, הניסיון שלנו והסיטואציה הנוכחית מתקיימות כל אחת בנפרד במה שאנו מאמינים שהוא אמיתי. אנו מאמינים למראה עינינו, וכהוכחה לכך אנחנו לא נתקלים בחפצים באופן תדיר או נקלעים לתאונות.
אז למה הסרטונים האלה כל כך סוחפים ואנו ממשיכים לצפות בהם? אולי ניתן להקביל את זה לתכניות ריאליטי, בהן פסיכולוגים מצאו שישנה נטייה לצפות במצבים שלא היינו חווים בעצמנו, או אולי לסרטי אימה שבהם ניתן לשער שנוצר גירוי מנטלי או פיזי, שיכול להיות שלילי (מייצר פחד או חרדה) או חיובי (בצורה של התרגשות וציפייה). בכל מקרה משהו בחוויה כנראה מעורר רגשות.