ה-1.1.2016 היה יום שישי. ערב לפני הייתי במסיבת הסילבסטר הטובה ביותר שהייתה בה אי פעם, ואת הבוקר למחרת ניצלתי לסידורים של סוף שבוע, אפופה בתחושה אופורית שליוותה אותי מהלילה הקודם.
הלכתי על רחוב דיזנגוף ודיברתי עם אחותי בטלפון, כשצרור יריות פילח את האוויר. אמרתי לה "יורים פה", ניתקתי את הטלפון והתחלתי לרוץ. הגעתי לדירת הקרקע שחלקתי עם חברה, נעלתי את עצמי בפנים ולא יצאתי מהחדר 72 שעות, פלוס שש שנים, חודשיים ו-26 ימים.
PTSD, או הפרעת דחק פוסט טראומטית, היא הפרעה פסיכיאטרית שמתפתחת כתוצאה מחשיפה לאירוע המסכן את שלמותו הפיזית של האדם. לעיתים, ההפרעה תתפתח גם אצל מי שלא חוו סכנה בצורה ישירה אלא שמעו עליה ממקור ראשון (תחשבו על העובדה הזו רגע לפני שאתם מעבירים את סרטון הסנאף מהפיגוע הבא).
התחושות שמתעוררות אחר כך נעות על סקאלה רחבה מאוד והמשותף להן היא האימה. חרדה, פחד, חשדנות, סיוטים, ופגיעה ממשית בחיים תקינים. הימנעות מסיטואציות שעשויות לעורר את הטראומה, כמו הליכה ברחובות מסוימים או קווי אוטובוס שמזכירים את האירוע. חורים שחורים בזיכרון, תמונות וריחות שקופצים בלי אזהרה מראש, תחושת ניתוק, מתח גבוה ועוד שלל סימפטומים לא סימפטיים כמו הזעה, קשיי נשימה, רעד בלתי נשלט ותחושת נימול.
המציאות הבטחונית במדינה יצרה לאורך השנים עשרות, אם לא מאות אלפי אנשים שנפגעו מטרור. אני לא מדברת על משפחות ההרוגים או הפצועים, אלא על מי שהיו שם ונשארו שלמים בגופם, אך שבורים בנפשם. עדי ראיה, עוברי אורח, אנשי כוחות ההצלה, שכנים, נהגי אוטובוס. אנשים שמסתובבים בינינו והם שלמים מבחוץ, אבל הנפש שלהם מבעבעת כמו לבה. נהוג לחשוב שזו הפרעה שמתפתחת אצל חיילים שנחשפו למראות זוועה בשדה הקרב. זה נכון, אבל לא רק הם חיים את הרגעים האלה שוב ושוב.
איך חיים עם זה? אני חיה. אני עובדת, לומדת, יש לי משפחה נהדרת, בן זוג מכיל וחברים טובים. יש לי בית עם גינה ועץ לימונים, שני כלבים וחפיסת קלונקס שנחה בארנק באופן קבוע. שלושת הפיגועים המחרידים בבאר שבע, בחדרה ואתמול בבני ברק העירו את השד. אחרי תקופה ארוכה של יציבות ושקט, הם חזרו: קשיי הנשימה, התקפי החרדה, חוסר היכולת לצאת מהבית. הסיכוי שידקרו אותי בתחנת דלק שואף לאפס. הראש שלי מבין את זה, ועדיין - כשהגעתי לתחנת דלק שעות ספורות אחרי הפיגוע בבאר שבע, לא הצלחתי לצאת מהאוטו. המחשבות הופכות ללא רציונליות, קטסטרופליות, ועד שהצלחתי לצאת מהבית שוב (בלי אוזניות, לא צריך להגזים) - הגיע פיגוע הירי בחדרה ואתמול בני ברק. ופתאום כולם נראים חשודים, כולם הופכים לתוקף בפוטנציה.
אל תפספס
יש דרכים להתמודד עם הסימפטומים, להקל עליהם, אבל מדובר בהפרעה כרונית שלא תעבור לעולם. מעל הכל מרחפת תחושת חוסר אונים ורגשות אשם קשים. לכי תסבירי לבוס למה את לא מסוגלת לעלות על אוטובוס לעבודה, להורים שלא תמיד מבינים, לחברים שלא יודעים מה עובר עליך. אחרי הפיגוע בבאר שבע ראיינו באחת מהמהדורות אחים תאומים, גבר ואישה, שראו אישה נרצחת לנגד עיניהם. האישה סיפרה שלא הצליחה לישון, ללכת לעבודה או להתרכז בלימודים ואמרה "אני חייבת להתאפס על עצמי".
אני לא מכירה אותה, אבל אני רוצה להגיד שזה לא נכון. אתם ואתן לא צריכים איפוס. אתם צריכים חיבוק, הכלה ואנשי מקצוע שיעזרו לכם לצלוח את החיים עם כמה שפחות הפרעות בדרך. אתן ואתם צריכים להבין שזו הדרך של הנפש לגונן עליכם מסיטואציה קשה בכל קנה מידה. אפשר לנקוט בגישת האיפוס ולהמשיך הלאה, להכניס את האירוע לבוקסה קטנה בראש ולשכוח ממנה. מניסיון - זה לא עובד. זה יימשך שבועות, אולי אפילו שנים, אבל בסוף זה יחזור אליכם. וברגע שזה יקרה, תתחילו לחמול על עצמכם ועל הסביבה, תפסיקו לשפוט אנשים ותזרקו לפח את כל מה שחשבתם על הפרעות פסיכיאטריות בכלל, ועל PTSD בפרט.
ולכל השאר, תפסיקו להעביר את סרטוני הסנאף שמגיעים אחרי הפיגועים האלה. אין שום דבר מגניב בגופות ששרועות ברחוב עוד לפני שהמשפחות שלהן קיבלו את הידיעה הנוראית מכל. אתם לא מגניבים, אתם לא חלק מהשרשרת, וסביר להניח שגם אתם צריכים לקבל חיבוק כי גם לכם יש שריטה, אבל היא אחרת לגמרי.