"מצוקה אמיתית וכואבת": זה מה שכל ישראלי חייב לדעת על פוסט טראומה

איציק סעידיאן, נכה צה"ל בן 26, הצית את עצמו אתמול (שני) מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, והותיר מדינה שלמה מזועזעת מהמחיר הנפשי הקשה שמשלמים נפגעי פוסט טראומה, ומהיחס אליו הם זוכים מהמדינה עבורה הם נלחמו. סעידיאן, שמצבו עדיין מוגדר אנוש, נאבק במשך זמן רב לקבלת הכרה רחבה יותר במצבו ממשרד הביטחון.

השיח על פוסט טראומה מתעורר מדי שנה סביב יום הזיכרון, אך נדמה שהשנה הכאב של הסובלים מהתסמונת ברור וצורב הרבה יותר. ביקשנו מפרופ' יאיר בר-חיים, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, להסביר לנו לעומק מה עוברים נפגעי פוסט טראומה, ואיך אפשר לסייע להם. אלה התשובות שלו.

לפוסט טראומה ישנם ארבעה מאפיינים עיקריים: זיכרונות בלתי רצויים שחוזרים על עצמם מהטראומה ובאים לידי ביטוי בחלומות בלהות או בפלאשבקים; עוררות יתר ודריכות מוגברת; הימנעות ממקומות או פעילויות שעלולים להזכיר את הטראומה, שגורמת להסתגרות; שינויים ברגש ובחשיבה, בראיית העולם כפחות אופטימי ואת העצמי כשלילי וכפחות מסוגל.

ישנם מספר טיפולים בעלי יעילות מוכחת לפוסט טראומה, כשהבולט שבהם הוא טיפול התנהגותי-קוגנטיבי. במקביל, עומדים לרשות המתמודדים טיפולים תרופתיים וטיפולים פסיכולוגיים נוספים. הטיפול המומלץ ביותר בתור התחלה הוא הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי, אך לצערנו גם טיפול זה אינו יעיל עבור כלל המתמודדים, ורק כשליש מהסובלים מפוסט טראומה מגיבים אליו באופן מלא, כך שלרוב ידרשו טיפולים נוספים.

הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית מתמודדים עם קשיי שינה, עם זיכרונות חודרניים של הטראומה, פלאשבקים מהאירוע הטראומטי, חלומות בעתה, דיכאון, מתח וחרדה. זה עלול להוביל לרגזנות יתר ולעייפות. המתמודדים לרוב מסתגרים עם עצמם בשל חששם וסירובם להיחשף לטריגרים שיעוררו בהם את הטראומה מחדש. התמודדותם באה לידי ביטוי בקשיים בתפקוד היומיומי, בחיי הזוגיות, בקושי ליצור קשרים חדשים ולשמור על יציבותם, בקושי לעבוד בצורה סדירה, ולא פחות חשוב, בקושי להגשים את עצמם בצורה מיטבית ומרבית.

אין ספק שישנו מאמץ להעניק לנפגעי פוסט טראומה סיוע רב, הן מצד השלטונות (משרד הביטחון ואחרים) והן מצד ארגונים אזרחיים, אבל לעיתים קרובות התחושה היא שהתמיכה אינה מספיקה עבור הנדרשים לה. לרוב הסובלים מפוסט טראומה זקוקים לתמיכה מורכבת, רב מערכתית, ורבה יותר ממה שהמערכת מעניקה ו/או מסוגלת לתת להם. זו לפעמים התחושה של הנפגעים, וההתמודדות היא קשה ומורכבת ולכן מצריכה מתן סיוע עקבי, רגיש וממושך.

ברמות החומרה הגבוהות של ההפרעה הפוסט טראומה היא גורמת לנכות משמעותית וגבוהה. איני יודע כיצד משרד הביטחון והביטוח הלאומי מחשבים את אחוזי הנכות, אבל לעניות דעתי, במערכת בה מתקיים שירות חובה, המדינה מחויבת עמוקות לטפל ולתמוך במי שלקה בפוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי. עושה רושם שהתהליך כולו של הכרה וטיפול בנפגעי הטראומה הנפשית מרגיש רע וקשה עבור הפונים. זה נכון שיש כאלו שאולי מנסים לרמות את המערכת או להציג תמונה קלינית קשה מהאמת, אבל רוב רובם של הפונים לאגף השיקום נמצאים במצוקה אמיתית וכואבת.

המערכת מחויבת לתמוך בנפגעי פוסט טראומה כי אין ספק שמי שסובל מההפרעה הזו זקוק לסיוע. המדינה אולי עושה רבות לטיפול במתמודדים, אבל לא תמיד מצליחה לספק את כל הצרכים, החומריים והרגשיים, שלהם. לבי עם הסובלים מההפרעה הזו. אני סבור שתפקידו של אגף השיקום אינו מסתכם רק בחלוקת קצבאות, בדאגה למטופלים, או בליווי המתמודדים לאורך הדרך, אלא שעליו להיות גם הגורם שמכיל את הכעס ותחושת האובדן של המתמודדים. זה חלק משמעותי ולא קל מתפקידו בסיוע למתמודדים, וחשוב שיפנים זאת.

למדינת ישראל יש מחוייבות בלתי ניתנת לערעור כלפי אלו שלקו בפוסט טראומה כתוצאה מהשירות הצבאי שלהם, ולכן אני חושב שמעט יותר רגישות ונדיבות תקל מאוד על המתמודדים. המדינה יכולה להגדיל את תקציביה לנושא ואף להקל את הליך ברור הזכאות לקצבה וסיוע.