אפילו הפסקה ליום אחד מסוכנת: כיצד נראים חייה של מושתלת כליה?

מהצד נראה לכאורה שאחרי שאדם שעובר השתלת כליה, או כל הליך השתלה אחר, החלק הקשה כבר מאחוריו, אך כמי שעברה השתלת כליה אני יכולה להעיד שזו רק תחילת הדרך.

מה שהוביל להתדרדרות מצב הכליות שלי הייתה מחלת הזאבת (לופוס) שבה אובחנתי כשהייתי בת 38 בלבד. זאבת היא מחלה שבה מערכת החיסון תוקפת את עצמה ופוגעת באברים כמו הלב, העור, המוח, הריאות, המפרקים ובמקרה שלי - הכליות. את המחלה אבחנו לאחר חצי שנה שבה סבלתי מעייפות קשה מאוד שליוותה אותי לאורך היום, ובשלב מסוים גם הרגשתי שהידיים שלי מתנפחות. בדיקת דם הובילה לאשפוז בבית החולים ובהמשך לאבחון מחלת הזאבת, שנראה שהייתה כבר במצב מתקדם.

עם השחרור מבית החולים התחלתי את הטיפול בסטרואידים, אך המינון הגבוה הביא להיחלשות של מערכת החיסון שלי, וכך חיידק שנדבקתי בו הצליח לחדור למוח. כשהתחלתי להרגיש שמשהו בדיבור שלי נפגע לא ידעתי שזו הסיבה, המצב הלך והחמיר עד כדי כך שפשוט לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. אז כבר מיהרתי לבית החולים ושם התברר שהחיידק גרם לשיתוק של צד אחד בגוף.

השיקום היה ממושך, ולא ידעתי מה צפוי לי בעתיד ומה עוד אוכל לעשות, אך אט אט חזרתי לדבר וללכת. אלא כשכבר הצלחתי להשתקם, נמצא שמצב הכליות שלי בכי רע. בשלב מסוים הגיעה אותה שיחה עם הנפרולוגית שבישרה לי על מה שצפוי לי, אם ימצא תורם - השתלת כליה, ועד אז - דיאליזה. בעלי מייד הציע את עצמו לתרומה, אך נשלל כשהתברר שהוא נמצא בסיכון מוגבר לסוכרת על רקע משפחתי. לשמחתי, לא נדרשנו להמתין עוד זמן רב עד שנמצאה כליה, בזכות תורם צעיר שהחליט לעבור את ההליך הלא פשוט הזה אפילו שמעולם לא פגש בי.

והנה, אחרי כל המסע שעברתי, אחרי שעברתי השתלה מוצלחת - הבנתי שאני, כאמור, רק בתחילת הדרך. בדיקות דם - פעמיים בשבוע, מעקבים - פעמיים בשבוע וביקורת אצל דיאטנית, ראומטולוג, נפרולוג ואפילו רופא עור. ובשאר הזמן? אני עושה ספורט, דיאטה, הפסקתי לעשן ואני צריכה להיזהר מאוד מחשיפה לשמש.

אחרי ההשתלה התחלתי גם לנטול תרופה שהתפקיד שלה חשוב מאוד, היא צריכה למנוע מהגוף שלי לדחות את הכליה החדשה. אך לא מדובר היה בכדור אחד שבולעים עם כוס מים ושוכחים, ממשיכים כרגיל.כדי שאותה תרופה תעשה את העבודה צריך היה לקחת אותה פעמיים ביום באותה שעה בדיוק, על בטן ריקה, התרופה למעשה קבעה את סדר היום שלי. על הדרך גם חוויתי מה קורה כשהגוף לא מקבל את הטיפול - יומיים אחרי שפספסתי חצי מיליגרם בלבד - בדיקת הדם הצביעה על ערכים כל כך נמוכים שהעמידו בסיכון את כל ההשתלה שעברתי.

לתוך כל התקופה הזו נוספה גם מגיפת קורונה עולמית שאיימה על העולם כולו, ועל אחת כמה וכמה על אנשים כמוני, מושתלים, שמערכת החיסון שלהם חלשה מאוד, ועל כן נמצאים בסיכון גבוה יותר להיפגע. המגיפה הפכה את הצורך בהקפדה על רצף הטיפול, על הבדיקות, המעקבים וכמובן נטילת התרופה לפי ההנחיות המדויקות - לעניין של חיים ומוות.

במצב שבו שגרת חייך מוכתבת על ידי הטיפול, כשהתבשרתי שיש כדור שמונע דחייה של האיבר שאותו אפשר לקחת רק פעם אחת ביום בבוקר, הרגשתי משוחררת. את התרופה החדשה אני לוקחת פעם אחת ביום בשעות הבוקר, ולכן חופשיה לנהל את סדר היום שלי כרצוני. כשמדובר בכדור אחד, בבוקר, הסיכוי שאשכח לקחת אותו נמוך בהרבה, ואצלנו מושתלי כליה, היענות טובה לטיפול משמעותה לא אחת - חיים