במהלך שנות ה־50 של המאה הקודמת בוצע הניתוח הראשון להשתלת איבר, השתלת כליה, ונפתחה דלת לתחום ההשתלות בעולם. בישראל זה קרה עשר שנים לאחר מכן, ועד לפני שני עשורים התבצעו בישראל כ-100 השתלות כליה בממוצע לשנה. בשנים האחרונות המספרים הלכו ועלו, וכיום מתבצעות בארץ כ-500 כאלו מדי שנה, בשישה מרכזי השתלות ברחבי הארץ.
יש להבדיל בין תרומה של כליה מתורם חי לבין כזו מתורם שנפטר. בישראל רוב התרומות הן מתורם חי, וסך כל התרומות של כל האיברים בארץ מתורם שנפטר עומד על כ-100 בלבד בשנה. בין הגורמים שהביאו לעלייה במספר התרומות מהחיים נמצאת יוזמה של עמותת "מתנת חיים", שהביאה לעלייה במספר התורמים מהמגזר הדתי, אך הצורך החשוב שיש למלא כיום הוא העלאת אחוז התורמים בתוך המשפחה, בניגוד לתורמים אלטרואיסטים.
לכליה מתורם חי יש יתרון משמעותי. במקרה של תרומה מאדם שנפטר, לרוב מדובר באדם מבוגר שסבל מתחלואה נלווית אחרי מוות מוחי, מה שגורם לכך שמצב הכליה פחות טוב. לא אחת זה גם כרוך בזמן אשפוז ארוך יותר בבית החולים, עד שהכליה מתחילה לתפקד ולהביא לאיזון המערכות. לעיתים יש תרומות שמגיעות מאדם צעיר יותר שנפטר, למשל לאחר תאונת דרכים, אך מדובר במעטים.
בתרומה מן הנפטר, אורך החיים של הכליה הוא סביב עשר שנים ולאחר מכן ייתכן שיהיה צורך בהשתלה נוספת. לעומת זאת, במקרה של תרומה מתורם חי, ב־99% מהמקרים הכליה תתפקד באופן מיידי לאחר ההשתלה ואורך החיים הממוצע שלה הוא כ-15 שנים ויכול להגיע אף ל-30 ויותר.
יש מגוון סיבות בגינן חולים נזקקים להשתלת כליה, החל בפגם בהתפתחות הכליה (בילדים), מחלות מטבוליות שנובעות מלחץ דם או סוכרת, מחלות גנטיות, מחלות אוטואימוניות וכיוצא באלה. מהרגע שחולה עובר את ההשתלה, הוא למעשה מקבל הזדמנות לחיים חדשים, כפי שמעידים מטופלים רבים. ברוב המקרים, ניתוח השתלת כליה הוא הליך פשוט למדי שאורך כשעתיים. בניתוח לא מוציאים את הכליה הבעייתית, אלא משתילים כליה "שלישית" ואחרי הניתוח החולה יידרש לאשפוז של כשבוע (במקרה של השתלה מן החי). לאחר השחרור, המושתל ימשיך להיות במעקב לכל חייו.
אחד הגורמים שקידמו בשנות ה-80 את תחום ההשתלות היה הופעתה של תרופה למניעת דחיית האיבר. בהמשך הוכנסו תרופות נוספות, שהביאו לשיעור דחייה נמוך והעלו את הישרדות שתל הכליה לאורך זמן. בימים הראשונים לאחר הניתוח יש צורך במעקב צמוד אחר המדדים, ולמעשה כמעט בכל השתלה הגוף מנסה לדחות את השתל. בדרך כלל אירועי הדחייה יתרחשו בשלושת החודשים הראשונים, אך כיוון שהתרופות למניעת דחייה יעילות מאוד, הן מגנות על החולה מדחיית האיבר.
ישנם שלושה סוגי תרופות, שחלקן ניתנות פעמיים ביום. לא פשוט להתמיד במינון כזה של תרופה שנדרש לקחת לאורך כל החיים ומצד שני, מטופל שלא מקפיד על נטילה של כל התרופות כפי שמומלץ עלול להסתכן בדחיית האיבר. אחת הדרכים לסייע למטופלים להקפיד על נטילת התרופה היא להוריד את המינון היומי ולאחרונה התחלנו לטפל בחולים בתרופה אותה יש לקחת רק פעם אחת ביום. תרופה כזו, על פי נתונים בספרות, מגבירה את ההיענות הטיפולית.
השחרור מדיאליזה מעניק למטופלים אפשרות לחזור לפעילות תקינה. מושתלי כליה חיים כיום חיים נורמטיביים לגמרי, יש ביניהם שהתחתנו, טסו לחו"ל ואפילו החלו לעסוק בספורט. אחד מידידי, שעבר השתלת כליה, הינו גולש גלים שפיתח חגורה עשויה סגסוגת פחם, המגנה על הכליה מכל חבלה. הסיכוי להיפגע מעיסוק בספורט נמוך מן הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים ולפיכך, אין זה נכון להגביל מושתלי כליה בעניין זה. כל עוד מקפידים על הטיפול המונע את דחיית השתל, אפשר לחיות חיים מלאים.
נגיף הקורונה, מהווה סיכון גבוה יותר למושתלים, כיוון שהם מדוכאי חיסון. ההמלצה העקרונית עבור מטופלים אלו, מעבר לחשיבות הגדולה בהקפדה על כללי הריחוק והמסכה בכל עת, היא להתחסן, זאת למרות שרק 50% מהמושתלים מפתחים נוגדנים בעקבות החיסון. הטיפול התרופתי נוגד דחיית השתל אותם נוטלים מפריע כפי הנראה ליצירת נוגדנים, ולפיכך נבדקת האפשרות להוריד את מינון התרופות סביב מתן החיסון כדי להגביר את התגובה.
יחד עם זאת, יש חשיבות גדולה למתן מנת חיסון שלישית. אנחנו רואים כי בגל הנוכחי של וריאנט הדלתא החיסונים של מושתלי איברים הורידו בצורה משמעותית את מספר החולים שהידרדרו למצב קשה. והכי חשוב - עד חלוף הגל הנוכחי רצוי למושתלים להישמר ולנקוט באמצעי המנע המומלצים.
הכותב הוא פרופ' איתן מור, מנהל מרכז השתלות כליה, בי"ח שיבא