היום שאחרי הסרטן לפעמים קשה כמו המחלה עצמה | טור אישי

פעם, לפני שהייתי מחלימה, הייתי חולה. פעם לפני שהייתי חולה הייתי מריאן, אמא של טומי ונינה, גרושה במשמורת משותפת, סמנכ"לית קריאייטיב במשרד פרסום. הייתי מריאן מוגדרת היטב. כל דקה מהזמן שקיים בעולם שלי הייתה מתוכננת. גם כשהצהרתי על עצמי כטיפוס ספונטני וחופשי, הייתי כלואה בהגדרות של עצמי. זה לא היה כזה רע, ואפילו שירת אותי. הייתי די בשליטה על חיי, עם עזרים חיצוניים כמובן, תרופות פסיכיאטריות, טיפול פסיכולוגי ממושך, וטונות של פידבק חיצוני. מעולם לא הבנתי את ערך הזמן הפנוי, מה אני משיגה בזמן פנוי - מנוחה, חופש, ניתוק? זה מפחיד מדי, בזבוז זמן, אני תמיד אהיה עסוקה, תמיד.

ואז, שלא כנגד כל הסיכויים, זה קרה גם לי, גוש ממאיר בשד שמאל. ברגע אחד הזמן קיבל משמעות אחרת, ומאותו הרגע מי ששלט בזמן שלי היו הרופאים והגוש המזדיין שהייתי חייבת להוציא מחיי כמה שיותר מהר ולחזור לשליטה. לא ארחיב על הבדיקות, התורים, ההמתנות, התמוטטות העצבים, דיכאון, חוסר ודאות, חוסר אונים וכל הכיף שבא עם עם גוש קטן שהשתלט על חיי. גופי פגום כעת ואני עלולה למות ממש בקרוב. זו התחושה. הרופאים היו אופטימיים מהרגע הראשון, גילוי מוקדם, ניתוח אחד, קצת הקרנות וגמרנו. וכך היה, ניתוח אחד, תכנית הקרנות ועוד קצת בדיקות.

אחרי ההחלמה מהניתוח חזרתי לעבודה המרתקת והעמוסה שלי. שבועיים לאחר מכן הגיעו תוצאות הפתולוגיה, וכנגד כל הסטטיסטיקות והצפי האופטימי של הרופאים, הפתולוגיה הראתה שיש גושים נוספים באותו השד וחייבים לעשות ניתוח נוסף, ניקוי שוליים עם סיכויי החלמה של 99 אחוזים. שוב בדיקות, הפעם קצת יותר כואבות, יש יותר לחץ, הסרטן הזה הצליח לתעתע גם בבכירי האונקולוגים והכירורגים.

ניתוח שני, החלמה ושוב אני חוזרת לעבודה ולחיים, קצת בהדחקה ועם הרבה תקווה שהפעם הרופאים לא טועים, ושהסרטן שמצאו יצא במלואו. תוצאות הפתולוגיה אחרי הניתוח השני הגיעו, גם הן לא היו טובות. השד כולו מפוצץ בתאים סרטניים אלימים. הרופאים היו המומים, זה נדיר מאוד שאחרי ניקוי שוליים יש כל כך הרבה תאים סרטניים. שוב ועדות רפואיות בדיקות, סימולציות להקרנות, מישושי שד פצוע ועוד בדיקות. הרופאים הגיעו למסקנה חד משמעית - חייבים לכרות את השד במלואו. בום, ניתוח שלישי, הפעם כורתים הכל, לא משאירים אפילו תא סרטני אחד.

ההחלמה אחרי הכריתה הייתה קשוחה מדי, הרופאים קבעו שאני באובדן כושר עבודה וכי מצפה לי החלמה ארוכה וכואבת. הם המליצו לי על טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי והמון סבלנות. שוב החלמה, שוב שישה שבועות בהם איני יכולה לעשות דברים בסיסיים. שישה שבועות שאני שוב לא יכולה לחבק חזק את ילדיי. אמא אחרי ניתוח, אמא מחלימה, תשתדלו לא להשתולל ליד אמא. לא, אתם לא יכולים לעבור למיטה של אמא באמצע הלילה, אמא עברה עוד ניתוח בציצי, אמא לא יכולה להרים אתכם, לקלח אתכם, לבשל לכם. אני שוכבת במיטה כמו גופה, מפוצצת במשככי כאבים ומתה מבפנים.

מספר חודשים אחרי הכריתה עברתי ניתוח לשחזור, ניתוח רביעי בעשרה חודשים שגם אחריו, החלמה ארוכה. להימנע מכל דבר שמפעיל את שרירי החזה, אפילו טיפה. אסור לכתוב, לצייר, לבשל, לנהוג, לחפוף את השיער, אסור לחבק. עשרה חודשים של מלחמה, הדחקה, כאבים ואיבוד שליטה. מתוכם שישה שבועות כפול ארבעה ניתוחים, עשרים וארבעה שבועות של זמן פנוי מדי וכואב מדי. כאמור, זמן פנוי הוא לא דבר שקל לי איתו.

לא קל לפגוש את עצמי במקומות שמרגישים יותר לבד מהמוות. עם ים תמיכה מהסביבה הקרובה שלי ואינסוף אהבה, אני מרגישה לבד, הכי לבד שהרגשתי אי פעם. מחשבות מוות מלוות אותי בכל רגע בשנה הזאת. הן נמצאות איתי תמיד, ושום סמים חוקיים ולא חוקיים, שום תרופות פסיכיאטריות לא יכולות להשתיק אותן. אולי בזמן הזה מתפתח סרטן חדש בגופי? אולי הוא כבר ישן וייקח זמן לגלות אותו? אולי בזמן הקרוב אני אמות, בכלל לא מסרטן?

גם התחושות הפיזיות, הן מעבר לכאב שלאט לאט למדתי לאהוב. תחושות של 330 cc של סיליקון שתקוע בתוך מעטפת של עור דק, מתחתיו הצלעות, ומתחת לצלעות הלב שאני יכולה להרגיש אותו פועם כאילו הוא ממש לידי.

כשאני שוכבת על הגב השתל לוחץ על הצלעות. כשאני על הצד השתל מכביד ותוך כמה דקות מתחילים כאבים. צד שמאל כל הזמן כואב. נפש תשושה בגוף פגום, לא מאוזן ועקום. אבל אין סרטן, אני נקייה, אז למה אני פאקינג עצובה. אני בהחלמה מטראומה שהגוף והנפש עברו במעט מדי זמן שהרגיש כמו הרבה מדי זמן.

פוסט טראומה, כך קוראים לזה באונקולוגיה. אמרו לי, תודה לאל אין סרטן ולא ואת לא צריכה כימו, בקרוב תתחילי בטיפולים אנטי הורמונליים שללא ספק ישפיעו על גופך ועל התפקוד שלך. הגוף גמור, הנפש תשושה. לפעמים בא לי להתאשפז במוסד פסיכיאטרי כדי להעביר את הזמן מבלי שאצטרך להסביר לעצמי את עצמי.

אני עדיין מנסה להבין איך פעם הצלחתי לנצל כל רגע כדי להיות יעילה, להיות עובדת חרוצה, עם המון שעות עבודה. לבשל ארוחות מהירות וגם להספיק להיות עם הילדים. איך הצלחתי להרצות, ללמד, איך מצאתי זמן להתנדב וללמד ילדים להגשים חלומות. איך הצלחתי להכיל את האמא שהפכתי להיות, עם ים רגשות אשמה וטעויות. איך הצלחתי להיות חברה טובה ובת זוג גרועה. איך ישבתי בגינות ועשיתי שיחות חולין עם הורים ממש לא מעניינים. ואיך הצלחתי בסופי שבוע ללא הילדים, לחגוג את החיים, בעיקר להדחיק עם כמויות של אלכוהול וסמים. איך לא מתתי עד כה?

כל חיי הייתי אדם עסוק, תמיד חייבת להיות בעשיה. וכעת, כשאין לו"ז, ואין בריף לקוח, הבריף הוא לשרוד ולהעביר את הזמן. בהחלמה לא נלחמתי בזמן, כשהרגשתי שאני נופלת למקומות אפלים, ציירתי, כתבתי, שיתפתי. בקרוב ייצא לאור ספר שירה, שהתחיל להיכתב לפני המון זמן והוזנח עקב חוסר בזמן. הציורים שלי, שרובם עוסקים בדימויים נשיים, גם הם הולכים לראות עולם, איכשהו יש שתי תערוכות ואני עדיין לא מאמינה שאני חלק מהדבר הזה.

אנשים חסרי טקט אומרים לי, ברור שאת תקבלי את הסרטן, קלאסי. הנה קיבלת עכשיו הגיע הזמן להירגע. פעם הייתי מותשת ועייפה, מוגדרת ויפה. היום אני מותשת ועייפה פי מיליון, עדיין לא החלמתי, אני מחלימה. אין לי מושג כמה זמן זה ייקח. אולי הגיע הזמן שאלמד לחבק את הזמן הקיים מבלי לנסות לשלוט בו.

מריאן באני - אמנית, מעצבת ופרסומאית - חושפת לראשונה את עבודותיה בתערוכה האינטימית "חייבת_להתעורר" בקופילאב בתל אביב. פתיחה 6/1/22, נעילה 20/1/22