הלכתי להלוויה עצובה, ומצאתי את עצמי בתוך החייאה מצמררת

רופאים מוצאים את עצמם לא פעם מעניקים טיפול רפואי גם כשהם לא בתפקיד. זה מה שקרה לד"ר אראל בוצ'ינסקי שהלך להלוויה ונזעק להציל אדם שהתמוטט על הקבר הטרי. זה הסיפור מהצד שלו, והלקח שכולנו צריכים ללמוד ממנו

ד"ר אראל בוצ'ינסקי
10/11/2021

"רק שלא יתעלף פה מישהו ויקראו לרופא".

זה מה שאמרתי לחברה מיד כשהגענו שנינו להלוויה עצובה במיוחד. הסיטואציה כבר מוכרת לי: שמש, חם ואנשים מבוגרים שעומדים הרבה זמן לא פעם מתעלפים.

ההלוויה הייתה מאד קשה, וכשהיא נגמרה עמדנו על השביל הראשי כמה עשרות מטרים מהקבר הטרי, מתכננים לנסוע לשבעה. "יש למישהו כדור נגד כאב ראש?", שאלתי, בלי לדעת מה מצפה לי. ובדיוק אז, חבר שנשאר ליד הקבר הטרי מנופף לי עם היד "בוא לפה". אני שומע מישהו אומר "מישהו התעלף".

עוד בוואלה!

התופעה הזו גורמת למוות מהיר ופתאומי. זה מה שחשוב לדעת עליה

לכתבה המלאה

נו, זה היה צפוי", אני אומר למי שאיתי, ומתחיל ללכת בצעדים מהירים לכוון הקבר. בראש שלי מתנגן התסריט הקבוע, שכמעט תמיד כולל כמה שניות עד דקות של חולשה, קצת מים, חזרה הדרגתית להכרה, ובדרך כלל מסתיים בחיוך אחרי שלחץ הדם שנפל עולה שוב.

אני מתקרב ורואה את ההמולה וההתקהלות מסביב לאבי (שם בדוי), ועוד לפני שאני מצליח לראות אותו אני מנסה לחוש את הלחץ באוויר מהסביבה שלו. "לא משהו יוצא דופן", אני חושב לעצמי. אף אחד לא צועק או נשמע לחוץ. "פנו דרך, הוא רופא", אומר מישהו.

אני מנסה להגיע אליו, אבל עד שאני מצליח לפנות את כולם אני תופס את היד שלו מבין הרגליים של האנשים והקברים הצפופים - דבר ראשון מחפשים דופק באדם מחוסר הכרה. ברגע שיש דופק, אתה יודע שרמת הסכנה פוחתת משמעותית. האמת? לא מרגיש דופק ביד, אבל זה יכול לקרות בזמן עלפון ועוד אצל אדם מבוגר. אני כמובן יודע שהמקום שצריך לחפש דופק הוא בצוואר. זה הדופק המרכזי והוא זה שקובע. עכשיו אני כבר מפנה את האנשים באסרטיביות כדי להגיע לצוואר שלו. תחושת הדופק על הצוואר תרגיע אותי, ואז אני אוכל בתורי להרגיע את כולם.

הוא מחוסר הכרה ואני שם יד בצד אחד של הצוואר. גם פה לא מרגיש. אבל יש שם צלקת ניתוחית. "זו בטח הסיבה", אני חושב בלב. שם יד על הצד השני. אין דופק גם שם.

ככה נראה אדם שהמוות הגיע לבקר אותו

בשלב הזה, אני מרגיש שכל העולם מתחדד בבת אחת וכאילו שכולו מתמקד בזמן ובמקום הזה. בראש עוברת לי המחשבה, שכדי שאוכל להתייחס לזה כאל עוד מקרה שגרתי של עלפון, אני חייב להרגיש את הדופק על האצבעות שלי, שבזמן חירום אפשר לתאר את ההרגשה שלו אפילו כתחושה נעימה ומרגיעה. כשאתה מרגיש אותו אתה בעצם מרגיש את החולה שלך "מבפנים". אתה יודע שלא משנה כמה הוא נראה לא טוב מבחוץ, מבפנים יש זרימה של דם לאיברים החיוניים וזה מקנה לך שקט במצבים כאלו.

אין דופק, והדאגה הולכת וגוברת. החייאה(צילום: ShutterStock)

אבל אין לו דופק והעולם ממשיך להתחדד מסביבי. אני קולט בשבריר שנייה - מחוסר הכרה ללא דופק נמוש, שאני עדיין מחפש. שוב ושוב. ולא מוצא. עכשיו אני מתחיל לחוש מתח גם אצלי. אני משכיב אותו היכן שנפל - בדיוק על הקבר של קרוב משפחתו, שרק עכשיו כיסינו באדמה טרייה. הוא שוכב על האדמה הלחה וזרי פרחים מבצבצים מתחת לגב שלו.

אני מסתכל על הפנים שלו ובשבריר שנייה נוסף אני רואה את המראה שאני מכיר כל כך טוב - ככה נראה אדם שהמוות הגיע לבקר אותו. אין לי צל של ספק. זה מראה שחרוט אצלי במוח אחרי כל כך הרבה החייאות שעשיתי בחיים, ובשלב הזה משהו פנימי גם מזכיר לי, שרובן לא היו מוצלחות. זה הרגע שבו אני מבין שהוא שוכב (כמעט) מת על הקבר הטרי. מחוסר הכרה וללא דופק. והכי גרוע - נראה מת.

עדיין רואה את עצמי מהצד מחלק הוראות על הקבר הטרי

השלב הבא הוא שלב מדהים, יוצא דופן ושקורה מעט מאד פעמים בחיים. הנפש, הזיכרון, ההכרה ותת- ההכרה, האינטואיציה והאינסטינקטים הפרימיטיביים שלך משתלבים כולם יחד לשורת פעולות אוטומטיות מוצפות באדרנלין, שאתה מבצע בלי לחשוב שניה אבל באותה המידה אתה גם מרגיש כמו מי שמסתכל על הכל מהצד ללא כל שליטה על הנעשה. גם עכשיו כשאני מדמיין את זה, אני עדיין רואה את עצמי מהצד מחלק הוראות על הקבר הטרי.

אני קורא בבהילות לאסף, החבר הכי טוב שלי, רופא מומחה ברפואה דחופה, שנמצא במקום גם. תוך שנייה אני קורע לאבי את החולצה בשתי הידיים ומתחיל עיסוי חזה. אני בכלל לא חושב על זה, או על שום דבר אחר. האוזניים שומעות את אשתו בזעקות שבר, הראש מנסה להתעלם והפה מתחיל לחלק הוראות. תרחיקו אותם מפה, שלא יהיה פה אף אחד שלא צריך. מד"א בדרך עם הדפיברילטור? ממשיך עיסויים.

אני יודע שהחייאה היא בדרך כלל דבר ממושך ומעייף מאד. אסף מציע להחליף אותי, ובחילופים ביננו אנחנו מחפשים שוב פעם דופק. אסף אומר שיש לו דפוס נשימות שמבשר רעות. ממשיכים עיסויים. אני מתכונן להחייאה ארוכה ומתחיל לאסוף את שאר החברים. אומר להם שישימו לב וילמדו מהר כי עוד מעט הם יצטרכו לעזור עם העיסויים, כששנינו נתעייף.

עוד סיפור שמבהיר כמה אסור לוותר על זה. דפיברילטור(צילום: ראובן קסטרו)

כך אנחנו ממשיכים בעיסויים מספר דקות, אבל לרגע נראה שהוא מגיב. עוצרים. בפעם הראשונה הוא פותח עיניים וממלמל משהו. זה אומר משהו אחד - יש לו דופק ואנחנו מפסיקים עיסויים. אנחנו עומדים קרוב אליו ולאט לאט הוא מתחיל לדבר. הוא לא זוכר כלום ובהדרגה חוזר לעצמו. כשמד"א באים לפנות אותו הוא כבר בהכרה מלאה. אנחנו נושמים לרווחה.

המקרה הזה הוא יוצא דופן מכל כך הרבה בחינות, אבל מדגיש את החשיבות של מתן טיפול ראשוני מהיר בשטח ובדגש על התחלת עיסוי חזה מהר ככשל שניתן, עוד לפני שמגיעים כוחות ההצלה. זה הבדל של חיים ומוות עבור המון אנשים.

בדיוק בגלל זה מעין, אלמנתו של ד"ר אורן זוסמן ז"ל, מקדמת את הפרויקט המדהים של הצבת דפיברילטורים במרחב הציבורי. אני הכרתי את אורן, שהיה אדם מדהים, רופא מחונן ומתמחה מבריק בקרדיולוגיה, שנפטר מאירוע לבבי בעצמו, ועוד במחלקה שכל כך אהב ושהכי יודעת לטפל במצבים ממש כמו זה שהביא למותו. הפרויקט הזה כל כולו לזכרו של אורן ולהצלת נפשות, כמו זו של אורן ושל רבים אחרים, שלא זכו לעזרה הזו ברגע הכי חשוב בחייהם, ולכן חשוב שכמה שיותר מאיתנו יכירו את הפרויקט הזה, יתרמו ויסייעו.

אבל רצה הגורל שהיו שם שני רופאים ליד אבי ברגע הזה בחייו, ולפחות לסיפור הזה היה סוף טוב. את אבי פגשתי בשבעה מספר ימים אחרי אותו אירוע. "אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא ישר פנה אלי. "בטח, בשמחה" השבתי, חיוך של חשיבות עצמית מרוח לי על הפנים, כשאני מתכונן להרעפת מחמאות. "שמע, באמת תודה על הצלת החיים שלי והכל, זה נחמד, אין ספק, אבל אני חייב לשאול - היית חייב לקרוע לי את החולצה?".

ד"ר אראל בוצ'ינסקי הוא מומחה ברפואה פנימית, מנהל רפואי ורופא בכיר במלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully