בניסוי קלאסי בכלכלה התנהגותית, חצי מהנבדקים קיבלו הודעה שדוד זקן שלא הכירו הוריש להם תיק השקעות. מה הם רוצים לעשות כעת עם התיק? רוב הנבדקים החליטו להשאיר את התיק כמו שהוא. זו בחירה שעל פניה היא תמוהה ביותר. הם לא ידעו מהן יכולות ההשקעה של הדוד, והאם הביצועים של התיק מצדיקים את השארתו כמו שהוא.
החצי השני קיבלו הודעה שעומד לרשותם סכום כסף - שווה ערך לתיק ההשקעות שקיבלו האחרים - והם יכולים להחליט כיצד להשקיע אותו. כאן לא היתה להם בעיה לקבל החלטות על הקצאת הכסף. מה ההבדל בין הקבוצות?
הקבוצה עם הכסף ידעה שאין ברירה, צריך להשקיע, כי חייבים לבנות תיק השקעות ואילו הקבוצה עם הדוד העשיר פחדה לשנות את המצב הקיים. אם יזיזו את הרכב התיק, והביצועים שלו יהיו פחות טובים ממה שהיה קורה תחת ההרכב שהדוד קבע, הם ירגישו אחריות וחרטה, כי פעלו אקטיבית לשנות. אבל אם ישאירו את התיק, גם אם הביצועים שלו לא מזהירים, כביכול הם לא נושאים באחריות על כך, כי הם בסך הכל היו פאסיביים. זה כמובן לא רציונלי, מאחר שגם החלטה להשאיר את המצב כמות שהוא היא החלטה. אבל זה מאוד מאוד אנושי.
איך זה קשור לחיסוני הילדים?
גם בסוגיית חיסוני הילדים לקורונה, יש הבדל בין לגרום באופן אקטיבי לכך שילדינו יחוסנו, ואולי ייחשפו לתופעות לואי (שהן קלות יותר ממחלת הקורונה), לבין התנהלות פאסיבית, סטייל בת-יענה, שאומרת - יש מצב שהילד שלי "יחטוף" קורונה, אבל זה יקרה במקרה ולא באחריותי. ויש המשלבים את זה באמירות על אוכל אורגני ואורח חיים בריא, שאמנם מסייע בהתמודדות עם כל קושי פיזי, אבל אינו מהווה חיסון אלטרנטיבי לקורונה. אף הורה לא רוצה שילדו יחלה, בקורונה או בכל מחלה אחרת. וכולנו רוצים לשלוט במצב הבריאותי של ילדינו ולהגן עליהם ככל האפשר.
אלא שהשליטה, וגם ההגנה שלנו, הן לא יותר מאשליה של שליטה והגנה. תשאלו את אביו של עדן פיומי ז"ל, נער בן 16 שנפטר אחרי סיבוכי פוסט-קורונה, מבלי שמישהו ידע שנדבק בכלל. הנער לא היה מחוסן. אביו אמר לתקשורת "לפני כמה ימים הוא היה בריא, לא היתה לו קורונה." ואז, באופן טראגי, הוא נפטר. המחשבה שאם משהו ישתבש נפעל, ואין מה לפעול לפני כן, היא מוטעית.
כשמשהו משתבש, זה עלול להיות מאוחר מדי. הקורונה מציבה בפנינו אתגר - לפעול גם אם נדמה שלא צריך. גם אם על פני השטח הכל בסדר. לתת לילדים חיסון, גם כשהם לא חולים, וגם כשאחוז קטן (ועדיין גדול מדי) מהילדים שחולים, לוקים במחלה באופן קשה ואף קטלני.
עוד בוואלה!
אולי זו הסיבה שנכון ל-31.10.2021 לפני נתוני אתר משרד הבריאות, רק 56.6 אחוזים מהילדים בני ה 12-15 התחסנו, לעומת 86.7 אחוזים מבני ה 16-19. הפער הוא עצום, ואינו מוסבר על ידי תאריכי אישור החיסונים, כי אני מתייחסת כאן לכל מי שחוסן, בין אם במנה אחת, שתיים, או שלוש. ייתכן מאוד שאנחנו רואים כאן את ההשפעה של ה"הגנה" ההורית מפני החיסון, או החשש לגרום לילד נזק, וייתכן שזו גם התמונה שנראה כאשר יחלו לחסן ילדים קטנים יותר. אבל אני מקווה שלא.
הנזק מהקורונה הוא ברור - מחלה, בידודים, בדידות, שיבוש של סדר היום וההתנהלות, וירידה כללית מהפסים לילדים ולהורים כאחד. הנזק מהחיסון קטן בהרבה. בואו נתגבר על הנטיה האנושית להעמיד פנים שאנחנו לא אחראים על הימנעות מעשיה. בואו נהיה אקטיביים ונבחר לחסן.
פרופ' טליה מירון שץ היא פסיכולוגית חברתית המתמחה בקבלת החלטות רפואיות של חולים ורופאים, ראש התכנית לתואר ראשון במנהל עסקים בקריה האקדמית אונו וראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות.