יותר מדי אנשים חיים ככה: קמים ביום ראשון בבוקר ומתחילים לספור - ימים, שעות ודקות - עד לסוף השבוע. כאילו יש להם יומיים לחיות באמת, ובכל שאר הימים צריך רק לסמן "וי" על דברים שמחכים שם בחוץ - וי, וי, וי על הכול. הכול חוץ ממה שבפנים; הם מרַצים את כולם, רק לא את עצמם, מבלים הכי הרבה זמן עם מי ש"חייבים" והכי פחות עם מי שאוהבים, חוסכים כסף אבל לא זמן, יוצרים "קשרים" אבל לא קשר, צוברים עושר ולא אושר. "ככה זה בחיים", הם חושבים, זה מה שכולם עושים. ומתישהו, לפעמים מאוחר מדי (ולפעמים בכלל לא), הם מתעוררים מהנמנום ותוהים, "האם זה כל מה שהיה לחיים להציע?" הם עדיין לא הספיקו לחיות.
לצערנו, התופעה הזאת לא חדשה. הפילוסוף הסטואי סנקה כתב לפני אלפיים שנה מכתב לחברו פאוליניוס, 'על קוצר החיים'. המכתב הפך לקלאסיקה שהזמן כאילו לא נגע בה: "בני האדם, פָּאוּליניוּס, מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר." אבל, כותב סנקה, "לא חיים קצרים ניתנו בידינו, אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות". עד כדי כך ש"זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים". סנקה מזמין אותנו לבדוק כמה אנחנו מעצבים את חיינו: "נסה להיזכר מתי הייתה דעתך נחושה, כמה מימיך עברו עליך לפי ייעודם, מתי היו עיתותיך בידיך, מתי לבשו פניך את ארשתן הטבעית...". נראה שכבר אלפיים שנה (לפחות) אנשים חיים בלי "לחיות".
בתוך סיר לחץ של "צריך לעשות" ו"ככה זה, זה כבר לא ישתנה", התרגלנו למציאות מסוימת: צריך ללכת לבית ספר ואז לצבא ואז לטיול ואז לאוניברסיטה, וכדאי גם ללימודי תואר שני (אחרת לא באמת מוצאים עבודה). ואז תעבדו. במה שאתם טובים בו, כמובן (אבל לא כמוזיקאי, חלילה, או שחקן). תצברו שורות לקורות חיים, עשר שעות בכל יום, ותרוויחו כסף. יותר כסף. יש הרבה מה לקנות: אוטו ובית ועוד אוטו ומשכנתא (ורק אל תצאו פראיירים, כן?). ובואו לא נשכח שאתם צריכים גם להתחתן ולעשות ילדים (שלושה זה בסדר). איפשהו בין לבין ייכנסו גם חדרי הכושר, הדיאטות אחרי החגים, הסדרות שצריך לראות והאופנה שיש להכיר. ומתישהו, אחרי שנים של עבודה קשה, תגיע הפנסיה. עכשיו אתם כבר גדולים.
ואז, אז אולי תעשו מה שאתם באמת רוצים.
אולי.
אם נביט במבט מפוכח על מה ש"צריך" נגלה שהמסלול פשוט לא מתאים לכולם. קחו את המסלול של ההתפתחות המקצועית כדוגמה - צריך ללכת לאוניברסיטה: בכל שנה פוקדים כ-300 אלף סטודנטים את המוסדות להשכלה גבוהה, אבל אז מתברר שיותר מ-50 אחוז מהם מתלוננים אחר כך על בזבוז זמן; הלימודים לא הכינו אותם טוב לעבודה או שאין קשר בין העבודה למה שלמדו. העיקר ש"עשו תואר". ועכשיו, צריך ללמוד מקצוע טוב. כמו מה, עריכת דין למשל? בישראל, אחד מכל 128 אנשים הוא עורך דין, אך מתברר שעורכי הדין מככבים גם בהישגים הבאים: שיעורי אומללות בעבודה, דיכאון ושימוש בחומרים ממכרים. לא נשכח גם שכדי להצליח חייבים לעבוד קשה, קשה כמו חמישים שעות בשבוע. ואחר כך 1.4 מיליון אנשים (39 אחוזים מהמועסקים) לא מרוצים מהאיזון בין העבודה לחיים. ובסופו של יום, אחרי שבילינו את מירב ומיטב שעותינו בעבודה, מתברר ש-73 אחוזים מהעובדים לא מרוצים ממקום העבודה שלהם. רשימת הסטטיסטיקות עוד ארוכה, אירונית וחוצה תחומים, והיא מציירת סימן שאלה גדול - האם המסלול המובן מאליו מתאים לכולם?
אל תפספס
חשוב להדגיש שאין שום דבר פסול בלימודים, בקריירה, בחתונה או בילדים. ולמען האמת, החיים לפי "המסלול" הם בסדר גמור. אפילו נהדרים. אבל רק כל עוד הם מתאימים לך. המטרה של הספר אינה למרוד במוסכמות או להפוך את כולנו לפתיתי שלג ייחודיים, אלא לעצור רגע ולבדוק לאן פנינו מועדות. הבעיה מתחילה כשאנחנו לא בודקים אם מה ש"צריך" זה גם מה שמתאים, ממהרים לתחנה הבאה אבל בעצם לא מגיעים לשום מקום. שוכחים שהחיים קורים עכשיו. ואז, אחרי שהיינו על פול גז בניוטרל, אנחנו מתחרטים.
אנחנו חיים במחשבה שאת מה שחשוב, שמְחַיֶה, שגורם ללב שלנו לחייך, נוכל לעשות אחר כך. בזמן אחר. רגוע יותר. מוכן יותר. וכך, בלי לשים לב, אנחנו משלמים את המחיר הכי כואב: אנחנו דוחים את החיים "האמיתיים" לאחר כך. ואתם יודעים מה? החיים באמת קצרים כשמבלים אותם על "מצב טיסה".
היופי הוא שיש אפשרות אחרת: לא לחכות ל"יום אחד", אלא ליצור אותו; לעבוד אחרת, ללמוד אחרת ולאהוב אחרת. ולא, לא "אחרת" נוצץ או דרמטי, פשוט "אחרת" בעיצוב ובמידה המתאימים. וכך, כשמעצבים את חיינו עם כוונה, החיים לא בהכרח קלים יותר, אלא מספקים, ממלאים ופשוטים יותר.
אז מה זה "לעצב את החיים בעצמנו"? זאת העצירה שנעשית כדי לבדוק אם מה שהתרגלנו לעשות מתאים לאיך שאנחנו רוצים לחיות. זה הניתוח של הדברים החשובים באמת, ובסופו של דבר - הניסיון לעצב את חיינו כך שיתאימו למה שאנחנו מאמינים בו.
מה קורה כשאנשים מעצבים את החיים בעצמם?
פעם גרנו בבתים שבנו אחרים. למשל, בישראל של שנות החמישים רוב הבתים בשכונות היו העתקים זהים: בנייה אחידה בסגנון הרטרו, "קוֹפִּי-פֵּייסְט". אבל אז התפתחה מגמה חדשה - "בנה ביתך" קראו לה - איש-איש יעצב את ביתו כפי שירצה. וכשנתנו לאנשים חופש, הפך הרחוב לצבעוני ואקלקטי: בתים מאבן, מעץ, עגולים, משוננים, קטנים, גדולים, כתומים וירוקים.
גם כשאנשים מאמצים גישה של "בנה עולמך" הרחוב נהיה אקלקטי. אנחנו לא פונים בדיוק לאותו מסלול, לאותן מטרות, ולא מעריכים את עצמנו באותם מטבעות. החיים נראים אחרת, הם כבר לא העתק-הדבק של מה שעושים האחרים. אולי עובדים פחות, או יותר, או מחליפים מקצוע. אולי לוקחים הפסקה או מטיילים שנה מסביב לעולם. מבזבזים פחות, או מוציאים יותר על מה שבאמת מספק. מתנדבים, או מפסיקים להיות כל כך אדיבים עם הזמן. אולי גם מתאמנים אחרת, אוכלים אחרת או מבלים אחרת. ואז אנו מרגישים שהחיים עוצבו על ידינו, ובשבילנו.
"חושבים טוב" מאת יהודית כץ, הוצאת כתר ספרים