אתם בטח לא אוהבים שאומרים לכם מה לעשות, גם אני לא. אני גם לא אוהב שאומרים לי לעשות משהו שבכל מקרה התכוונתי לעשות, וגם אתכם זה בטח מעצבן כשזה קורה, אפילו אם זה לטובתכם. לצורך העניין, נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: נניח שהחלטתם להתחיל דיאטה, ולצורך המוטיבציה ביקשתם מבן או בת הזוג שלכם לתמוך בכם ולהזכיר לכם להכין יותר ארוחות בריאות בבית במקום להזמין אוכל, או לעשות משהו אקטיבי אחרי העבודה במקום לרבוץ מול נטפליקס. ואז ערב אחד כשאתם חושבים מה תאכלו, אתם מציעים להזמין אוכל, ובן או בת הזוג עונים לכם "אבל התחלת דיאטה, לא מזמינים". מה לא מזמינים? אבל בא לי פיצה! מי אתם שתגידו לי מה אני יכול לאכול או לא יכול לאכול? במקום להודות להם שהם מזכירים לכם את המטרות שלכם, קופץ לכם הפיוז ואתם מתעצבנים שאומרים לכם מה לעשות. ויש כמובן דוגמאות בולטות ועדכניות יותר שנוגעות לעטיית מסיכות למשל או לאן מותר ללכת ואיך.
תגובת הכעס שמתעוררת אצל רבים כשאומרים להם מה לעשות היא אחת הסיבות שלעיתים אנחנו לא משיגים חלק מהמטרות שלנו ולפעמים אפילו נפגעים באופן ממשי. כשאומרים לנו מה לעשות, לכאורה מגבילים את הבחירה שלנו ופוגעים בחופש שלנו, וכשפוגעים בחופש שלנו אנחנו כועסים, ולפעמים מורדים ולא רק שלא עושים מה שאמרו לנו, אלא עושים את ההיפך. מדובר בתגובתיות פסיכולוגית שעשויה לנבוע מגורמים שונים:
צורך באוטונומיה
הצורך לשלוט בדברים שאנחנו עושים הוא צורך בסיסי שטבוע בנו כבני אדם, מדובר בצורך לשמור על הדבר שאולי חשוב לנו יותר מהכל - החופש שלנו. כשמישהו אומר לנו מה לעשות זה עלול להחוות כפגיעה בחופש וגורם לנו להרגיש שמישהו אחר בשליטה ולא אנחנו.
תחושת העצמיות והעצמאות שלנו הולוכות וגדלות ככל שאנחנו הולכים ומתבגרים. אם אתם הורים, אתם בוודאי יכולים לזכור את גיל שנתיים הנורא, כשהקטנים שלכם החליטו שכל מה שאתם מציעים לא טוב והם רוצים לעשות הכל בעצמם. זה חוזר בגדול גם בגיל ההתבגרות, שאצל רבים נחווה כמרד ועשיית דווקא. ההתנהגות הזו מבוססת על הצורך שלנו באוטונומיה וחופש, ומימוש של הצורך הזה מקושר למדדים טובים יותר באיכות החיים כמו למשל רמות דיכאון וחרדה נמוכות יותר. לכן כשיש תחושה, ולו קלה ביותר, שהצורך הזה נפגע בצורה כזו או אחרת, אנחנו כועסים ומנסים להילחם בזה.
תחושת חוסר אונים
ויתור על האוטונומיה שלנו כמוהו כוויתור על כוח ושליטה. עכשיו הם מחליטים לאן אנחנו הולכים ואיך אנחנו מתלבשים, או אם אנחנו יכולים להיכנס לחנות עם מסיכה או לא כשבסך הכל רצינו לקנות משהו קטן. להיות חסרי כוח, או בעלי פחות כוח, מאדם אחר לא מרגיש לנו טוב, וגם לכך יש סיבה. זה מקום שבו יכולות להיחשף החולשות שלנו ושבו, מכיוון שאנחנו חלשים יותר, אנחנו עלולים להימצא במצב שבו אנחנו לא יכולים למלא חלק מהצרכים הבסיסיים שלנו. לכן, כשמישהו אומר לנו מה לעשות החוויה של רוב האנשים היא של ויתור על כוח ושליטה לטובת מישהו אחר.
תגובת הכעס והניסיון להתנגד לכך הם לא יותר מאשר ניסיון להשיב לעצמנו את אותו הכוח שאנחנו מרגישים שנלקח מאיתנו, לעיתים אפילו אם זה אומר לפעול נגד האינטרס האישי שלנו (חישבו למשל על חגורת בטיחות, שתפקידה היחיד הוא לשמור עלינו במקרה של תאונה, אך אנחנו מסרבים לחגור אותה רק כי מישהו אמר לנו).
ביקורת מרומזת
כשמישהו אומר לנו מה לעשות, הוא אומר לנו להפסיק לעשות משהו שאנחנו עושים או לעשות משהו שאנחנו לא עושים. המסר שאנחנו מקבלים הוא שמה שאנחנו לא עושים (או עושים וצריכים להפסיק לעשות) הוא לא בסדר ושמעבירים עלינו ביקורת, דבר שאף אחד לא ממש אוהב. זה פוגע באגו שלנו, שצריך להיות צודק תמיד ועלול להוביל אותנו להתנהגויות שלא מיטיבות איתנו רק בשם העקרונות.
עוד במדעי ההתנהגות:
תחושה שמתייחסים אלינו כמו אל ילדים
עבור רבים, אותה תחושת ביקורת כשאומרים לנו מה לעשות זורקת אותם בחזרה לילדות ולתקופה שהורים ומורים אמרו לנו כל הזמן מה ואיך לעשות, והפנטזיה הכי גדולה שלנו היתה פשוט לגדול כבר כדי שיפסיקו להגיד לנו מה לעשות ונוכל לנהל את עצמנו. אנחנו לא אוהבים להרגיש שמתייחסים אלינו כמו אל ילדים, ובניסיון להתנגד לכך ולהראות שאנחנו לא כאלה, הרבה פעמים התגובה שלנו מגיעה דווקא מהמקום שאנחנו מנסים להתרחק ממנו.
אנחנו לא יודעים היכן זה ייגמר
הרבה פעמים ההתנגדות לא נובעת מהדבר עצמו שאומרים לנו לעשות, אלא מחשש עתידי. בהתחלה הם אמרו לנו להישאר בבית, אחר כך הם אמרו לנו שחייבים לעטות מסיכות בכל פעם שיוצאים, ומה הם יגידו לנו בפעם הבאה? במקרים רבים לא באמת איכפת לנו ממה שמבקשים מאיתנו לעשות, אנחנו פשוט מודאגים מכך שחירויות בסיסיות יילקחו מאיתנו בעתיד, ומתחילים לספר לעצמנו כל מיני סיפורים דיסטופיים על שלטון טוטליטרי ושטיפות מוח. הפחד שמתעורר במקרים כאלה הוא לא מכך שעכשיו אומרים לי לעשות כך או אחרת, אלא מהמקום שזה עלול להגיע אליו. גם במקרה הזה, הפחד עלול להוביל להתנהגויות שפוגעות באופן ישיר באינטרס שלנו ואפילו באינטרס של הסביבה הקרובה אלינו והחשובה לנו.
אז מה עושים עם זה?
אין ספק שזה מעצבן כשאומרים לנו מה לעשות, וכשהתגובות שלנו לכך נעות בין ציות שקט ומוחלט לבין התנגדות אלימה. שני הקצוות הללו עלולים, כל אחד בדרכו, לפגוע לא רק באינטרס שלנו אלא גם במערכות היחסים שלנו - בין אם מדובר בבוס שלנו בעבודה או בבן או בת הזוג שלנו. לכן ישנם כמה עקרונות ששימוש בהם יכול לעזור להגיב בצורה מובנית ומיטיבה יותר, שיכולה לשמור הן על מערכת היחסים והן על האינטרס שלנו.
1. תנו מקום לתגובות שונות - פעמים רבות אנחנו מגיבים מתוך מנגנון אוטומטי, שאינו מאפשר לנו להגיב אחרת גם אם היינו רוצים בכך, ומונע מאיתנו לבחון את כל טווח הרגשות והמחשבות שהסיטואציה מעוררת בנו. נסו ליצור מרווח זמן לפני שאתם מגיבים, ואפשרו לעצמכם לבחון ולקבל את הרגשות והמחשבות שלכם לפני שאתם מגיבים. ייתכן למשל שתרגישו כעס, נסו להבין על מה בדיוק אתם כועסים. ותרו על המחשבה איך אתם אמורים להגיב ושימו לב איך הגוף שלכם מגיב ומה עובר לכם בראש. בצורה כזו תוכלו לוותר על ביקורת לא הכרחית על עצמכם ועל התגובה שלכם, ותקבלו מרחב גדול יותר לבחור באופן מכוון וחופשי יותר כיצד להגיב.
2. שימו לב להנחות הבסיס שלכם - עברו רגע שוב על הגורמים האפשריים שפורטו למעלה ונסו לשים לב האם אחד או יותר מהם מפעיל אתכם. האם זה מרגיש שמבקשים ממכם לוותר על שליטה? לוותר על האוטונומיה שלכם? אתם מרגישים שמתייחסים אליכם כמו אל ילדים? מפחדים שתילקח מכם שליטה על החיים שלכם? שימו לב שזו רק פרשנות של הסיטואציה, והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם לא תמיד הסיפורים הנכונים ובהחלט לא הסיפורים היחידים.
לפני שאתם מגיבים, נסו לחשוב על פרשנויות אחרות אפשריות לסיטואציה ושאלו את עצמכם האם הייתם מגיבים באותה הצורה לכל הפרשנויות האפשריות. די בטוח שהתשובה היא לא. מרחב גדול יותר של פרשנויות מאפשר מרחב גדול יותר של תגובות מותאמות שישמרו על היחסים שלכם וגם על האינטרסים שלכם.
3. זהו את אחיזת האגו - האגו מנטרל את המחשבה שלנו, וכשהוא פועל אין לנו כמעט סיכוי להגיב אחרת. האגו צריך להיות בשליטה, הוא צריך להיות צודק, והוא צריך להגן על עצמו בכל מחיר (והמחיר הזה יכול להיות הרסני). זו תחושה שאתם בוודאי מכירים מעצמכם או מאחרים, גם אם אתם לא קוראים לה ככה. זו התחושה בבטן שבן/ת הזוג אומרים לכם משהו שמעצבן אתכם, זו הנחישות להחזיר לנהג שצפר לכם או חתך אתכם על הכביש, זה הרצון להעלות סרטונים של רוכב הקורקינט החשמלי שכמעט דרס אתכם על המדרכה, זה אפילו הקרבה שאתם מרגישים לאוהדים אחרים של קבוצת הכדורגל שלכם והשנאה כלפי האוהדים של הקבוצה היריבה.
אחיזת האגו מבטלת את היכולת שלנו לחשוב בהיגיון ולראות תמונה רחבה יותר. כשאנחנו מזהים את האחיזה התוקפנית הזו, אנחנו יכול לבטל אותה ולראות דרכה, לראות מעבר לסיפור שהיא מכתיבה לנו ובכל מחיר מצדיק את הכעס שלנו ומכניס היגיון לשנאה שלנו. יכול להיות שגם אז לא נרצה ונסרב לעשות את מה שאמרו לנו, וזה בסדר, אבל זה יהיה מתוך הסיבות האמתיות שאנחנו לא רוצים לעשות את זה ולא כתגובה רפלקסיבית שנובעת מהאגו.
4. תהיו חכמים - כן, ממש כמו האימרה שעדיף להיות חכם מאשר צודק. עם שלושת העקרונות הקודמים בראש, יש לכם מרחב גדול יותר של אפשרויות תגובה לבחור מתוכו, בחרו את התגובה שלכם בחכמה - חשבו מה יותר חשוב לכם, מערכת היחסים שלכם או להגן על זה שאתם צודקים? סביר להניח שתגלו שלפעמים כדאי לכם יותר לעשות את מה שמבקשים מכם גם אם אתם לא רוצים, כי זה ישמור על דברים שחשובים לכם יותר. ולפעמים תגלו שאפילו שאתם לא אוהבים לעשות מה שאומרים לכם, למרות התחושות הקשות שזה עשוי לעורר אצלכם, דווקא זה יהיה הדבר שישמור עליכם ועל האינטרס שלכם ושל הקרובים אליכם בצורה הטובה ביותר.