מדעי ההתנהגות

מעשנים ג'וינט בסוף היום כדי להירגע? אתם צריכים לקרוא את זה

לא, אנחנו לא נכנסים כאן לבעד ונגד מריחואנה, לשאלות על לגליזציה או לסוגיות של קנאביס רפואי. לא. אנחנו מדברים על העובדה הפשוטה שהמון (המון!) אנשים מעשנים ג'וינט עם עצמם בסוף היום. ויש עם זה בעיה אחת מרכזית

אור יניר
Stoner Sloth

בסרטון: פרסומת נגד עישון מריחואנה

בסקר האחרון של הרשות למאבק באלימות, בסמים ובאלכוהול הודו 27 אחוזים מהמשתתפים כי צרכו מריחואנה לפחות פעם אחת (לצורך העניין, בשנת 2009 הודו בכך רק 8.8 אחוזים). מתוכם, יותר ממחצית אמרו שהם צורכים מריחואנה כל יום. הנתונים האלה מציבים את ישראל בפסגת אחוזי הצריכה בעולם, לפני מדינות כמו הולנד וארה"ב.

הדיון על מריחואנה והשימוש בה הוא מורכב ונפיץ, פוליטי בחלקו, שקשה לנהל ברצינות הראויה. דיון שבו ניתן להתייחס לשתי עמדות עיקריות - האחת רואה במריחואנה סם מסוכן שיש לאסור באופן גורף, והאחרת רואה בה תרופה עתיקה שנמנעת מאיתנו עקב ניצול ציני של חברות קפיטליסטיות. היצמדות לעמדות הקצה האלה מייצרת שיח שטוח, לא מקדם ולא מדויק, ובמידה מסויימת גם כזה שמתעלם מהמציאות שבה אם אתם נמצאים בחדר שיש בו כעשרה אנשים, סביר להניח שלפחות אחד מהם צורך מריחואנה כל יום, ומדובר באנשים נורמטיביים לחלוטין.

עוד בוואלה! NEWS

המחלה המסתורית שתוקפת מעשני קנאביס

לכתבה המלאה

ומכיוון שזו המציאות, יכול להיות שהשאלה החשובה צריכה להיות איך ומתי נעשה השימוש במריחואנה, ולא האם צריך להתיר או לאסור את השימוש בה. התשובות לשאלות האלה מצריכות אומץ מסוים ופתיחות מחשבה, לא רק מצד קובעי המדיניות והחוק, אלא גם (ואולי בעיקר) מהצרכנים עצמם. לצורך העניין, אני מוציא את מי שצורכים מריחואנה מסיבות רפואיות, ואין כאן שום המלצה לעבור על החוק.

כשיש כל כך הרבה אנשים שצורכים מריחואנה באופן קבוע, העשן מגיע גם לקליניקה. כשמטופל או מטופלת אומרים לי שהם מעשנים, אני שואל מה ובאיזו תדירות, ולרוב זה נשאר ברמה הזו. ברוב המקרים אני לא מתייחס לזה כנושא שמצריך התייחסות מיוחדת, אלא אם זה מגיע מהמטופל, וזה בהחלט מגיע.

- "אני מעשן כל ערב, לא משנה אם אני עם חברים או לבד, ואני לא בטוח מה זה אומר עלי".

- "בן הזוג שלי מעשן כל יום, הוא אומר שזה עוזר לו להירגע ושהוא צריך את זה, אבל אני מרגישה שזה מרחיק בנינו והוא נהיה סגור ולא תקשורתי".

- "אני מעשנת בלילה כשאני לבד, לפני השינה בדרך כלל, למרות שלפעמים זה מעורר לי חרדה".

כשמשפטים כאלה נאמרים, כנראה שאין עשן בלי אש, וכדאי לעצור ולשאול מה התפקיד הרגשי והנפשי שהמריחואנה ממלאת. כמעט תמיד, התהיות, החששות והמחשבות בהקשר הזה נוגעים לצריכה אינדיבידואלית של מריחואנה, כלומר, צריכה שנעשית באופן קבוע לבד, ולא בחברה, וזה לא מפתיע. יש לה אפקט ממסך, לעיתים מרגיע, ובהתחשב שיש לא מעט אנשים שחווים קושי להיות לבד עם עצמם, השילוב הזה קוסם לרבים והם מוצאים בו מפלט.

נכון, לא תמיד צריכת מריחואנה נעשית לבד, ולפעמים היא נעשית באופן אישי גם כשיש עוד אנשים בסביבה. לכן חשוב לעשות הבחנה בין בדידות לבין לבדות. לבדות היא מצב טכני, מצב עניינים בעולם - כמו להיות אדם יחיד בחדר, בלי אנשים נוספים. בדידות היא תחושה, מצב קיומי - תחושה של זרות וניכור מהעולם ולעיתים גם מעצמנו, בלי קשר לשאלה אם יש עוד אנשים סביב או לא. אדם יכול להיות לבד ולא להרגיש בודד, ויכול להיות מוקף באנשים ובכל זאת להרגיש בודד. למרות זאת, לעיתים קרובות יש קשר בין השתיים, ותחושת הבדידות מועצמת לעיתים רבות כשאנחנו לבד.

מסך עשן מהבדידות. ג'וינט (צילום: Giphy)

לעיתים קרובות מתעורר קונפליקט פנימי בין הרצון והצורך שלנו להיות לבד, להתרחק מהרעש, ההמולה והקצב המהיר של העולם ופשוט להירגע קצת, לבין הרצון (המובן) לא להרגיש בודדים וחשש מפני חרדה קיומית שנובעת מתחושת הבדידות. על הגבול הדק והחמקמק הזה מתיישב לרוב התפקיד הרגשי של מריחואנה - היא מאפשרת לנו מעין מצב ביניים שבו אנחנו יכולים להיות לבד, אבל עם מיסוך כזה שמונע את תחושת הבדידות ומבלי לפגוש את עצמנו ואת המחשבות שלנו.

אבל אם זה עוזר - למה לא?

תחשבו רגע על הורים שנותנים לתינוק מוצץ, שעוזר לו להירגע (ונותן להם קצת שקט). המוצץ עוזר לתינוק וגם להורים, אז למה צריך לגמול אותו? תינוקות עוברים גמילה ממוצץ בכדי שיוכלו ללמוד ולדעת להרגיע את עצמם גם בלעדיו, כי המשך השימוש במוצץ כאובייקט מרגיע עלול לגרום להתפתחות של שימוש כפייתי ותלות. אז אתם לא תינוקות, אבל אפשר בהחלט לחשוב על הג'וינט הקטן של הערב או של לפני השינה ממש בצורה דומה. כמו שתינוקות רוצים את המוצץ שלהם, אנחנו מפנטזים על אותו רגע שיגיע ובו נוכל להתנתק מדרישות המציאות ההולמות ומהצורך להיות המבוגר האחראי, ונוכל להתייחד ולהתמקד בטקס הקטן שמרגיע אותנו, מבלי שנצטרך לחוות את החרדה הקיומית שמביאה איתה הבדידות.

כך עלול להיווצר מצב שבו כדי להיות מסוגלים להירגע ולהיות לבד, אנחנו תלויים בדבר מסויים ולא יכולים לעשות כך בלעדיו. תוך ניסיון למרוד בתפקיד שהמציאות מטילה עלינו ובדרישותיה, אנחנו נסוגים לחלקים ילדיים שיש בהם כוחות נפשיים חלשים יותר שאינם סובלים את השהות לבד ובעלי כוחות התמודדות פחותים. אנחנו נסוגים לעולם משלנו שבו החוויה דלילה יותר ומרוכזת בטקס המרגיע באופן בלעדי ולא בסביבה, וכך גם אחרים מרגישים שאנחנו רחוקים יותר. אחת התוצאות של הניסיון הזה היא דווקא העמקה והחמרה של הפיצול המתקיים בלאו הכי בין החלקים הבוגרים והחזקים שלנו הבאים במגע יומיומי עם המציאות, לבין החלקים הילדיים שלנו בהם אנחנו חווים רוגע והנאה - אבל רק באמצעות שימוש באובייקט חיצוני. ככל שהפיצול הזה מעמיק, כך התלות הופכת גדולה יותר וקשה יותר לצמצם אותו.

מחכים כל היום לטקס הקטן שמרגיע אתכם? גבר מגלגל ג'וינט (צילום: ShutterStock)

אז נכון, צריכת מריחואנה אולי עוזרת לנו מעט באופן נקודתי וההתרחקות מהדבר שמפחיד אותנו מספקת הקלה, אבל דווקא המפגש עם הדבר שמפחיד אותנו הוא זה שביכולתו לעזור לנו לצמצם את הפער בין החלקים ולחזק אותנו באמת. השימוש באמצעים חיצוניים לאורך זמן ובקביעות, בין אם מדובר במריחואנה או כל דבר אחר, שוחק את יכולת ההתמודדות שלנו, פוגע בכוחות הנפשיים שלנו, מגביר את התלות שלנו, ובסופו של דבר גם פוגע ברמת ההנאה שלנו מהדבר עצמו. זה אולי מרגיש כמו הקלה רגעית ומיידית, אך יכול להיות בעל השפעה רחבה והרסנית לאורך זמן, ולכן כדאי לנסות לענות בכנות על השאלות הרלבנטיות באמת - מתי אתם מעשנים, כמה אתם מעשנים, ולמה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully