הקורונה זעזעה להמון אנשים את הזוגיות. האם אפשר לתקן את זה?

כולנו מקווים ששנת הקורונה כבר מאחורינו, אך אין ספק שהשפעותיה על חיינו רחבות ומקיפות. בתחומים רבים כמו תעסוקה, לימודים, משפחה, חברים, שעות הפנאי, נדרש מאיתנו לחשב מסלול מחדש. גם הזוגיות שלנו לא בהכרח דומה לזו שהכרנו לפני ובמהלך המגיפה, לטוב, לטוב פחות ולמורכב. הקשר שוב עומד למבחן, האם יצלח את השינויים, יתאים עצמו אליהם, ויספק לנו עוגן איתן? האם אנו עלולים לגלות שאינו עומד בעומס, ובמקום לתדלק ולמלא באנרגיה, הוא שואב מאיתנו את המעט שנותר?

מחקרים מעטים בלבד בחנו את השפעותיה של הקורונה על הזוגיות, ורובם מצביעים על פגיעה באיכות הקשר, בשביעות הרצון ממנו, ובאינטימיות המינית. גם אורי ודפנה (שמות בדויים, כמובן) זוג שפנה לטיפול לאחרונה, תיאר שינויים בזוגיות שלהם. בעוד שהתחום התעסוקתי והכלכלי, היה ונותר מאתגר ומורכב, הרי שהקשר הזוגי ידע תהפוכות.

בסגר הראשון, הם חוו "ירח דבש" מחודש. הביחד שנכפה עליהם, ללא "פתחי מילוט", כמו גם האיום הממשי מפני המגיפה, האפיל ודחק הצידה קונפליקטים שגרתיים, ואפשר להם זמן משותף, שאותו ניצלו היטב לצפייה בסרטים, בישול ארוחות, פאזל של 3,000 חלקים (שעדיין ממתין לסיומו), שיחות על כוס יין לתוך הלילה, וסקס שאותו גילו מחדש. ההתקרבות המחודשת נחוותה כחמימה, עוטפת, מבודדת מרעשיו של העולם החיצוני, ויצרה תחושה של אחדות פיזית ורגשית.

ההמשך כבר היה מורכב יותר, הציפייה לחזרה מהירה לשגרה התבדתה, והחשש מפני הצפוי והבלתי צפוי רק הכביד. האכזבות שספגו, הפגיעה הכלכלית הלכה והחריפה, השעות הארוכות עם ילדיהם בבית, האינטנסיביות והדחיסות של ה"ביחד", יצרו תחושת מחנק. חוסר הוודאות האם ומתי יוכלו לקבל בחזרה את החיים שהכירו, בצד הריחוק החברתי, הפכו את שניהם למתוחים, עייפים, וחסרי סבלנות זה כלפי זה. כל אי הסכמה הפכה למחלוקת קשה וכואבת, שהרחיקה ביניהם, הותירה אותם מותשים, מיואשים. בצד האשמות הדדיות בלטה חוויה של בדידות שהתעצמה עם היציאה מהסגר, כאשר כל אחד מהם חווה את האחר ככזה שלא נמצא שם עבורו, אינו מתעניין ולא מגלה אכפתיות.

הקשיים שאנו חווים מסמנים את הצורך בשינוי. לעיתים כיוון שאנו מרגישים שלא ניתן להמשיך ביחד מבלי לפתור את הקונפליקטים, ולעיתים דווקא כיוון שהרגשנו שיכול להיות לנו הרבה יותר טוב, אם נצליח להתמודד עם הבעיות.

היציאה מהקורונה השיבה את אורי ודפנה למציאות טרום הקורונה, בה כל אחד מבני הזוג מקיים גם חיים נפרדים: מפגשים עם אנשים אחרים במקום העבודה ומחוצה לו, פעילויות, עיסוקים, מחוייבויות ועוד. הזוגיות חזרה להיות חלק מהחיים, אך לא המרכיב היחיד שלהם.

בזוגות בהם מתקיים מרחב אישי בצד המרחב הזוגי, ניתן יהיה לצפות שעל אף הזמן המשותף והאינטנסיבי והדחוס שחוו בשנת הקורונה, החזרה לשגרה, תיהיה גמישה ומסתגלת. פעילויות ותחביבים נפרדים יתקבלו בברכה ובעידוד יתרמו ויעשירו את הקשר. מנגד, זוגות שחוו את הנפרדות כסכנה ואיום על הקשר, עלולים להגיב בפחד, כעס, קנאה וחרדה, סביב רצונות שונים של כל אחד מהם, כמו גם פעילויות ואינטראקציות נפרדות.

המציאות שיצרה הקורונה חשפה וחידדה בקרב חלק מהזוגות ריחוק ופערים גדולים, ולכן השהות הפיזית האיטנסיבית הקרובה, והלחצים החיצוניים ובעיקר הכלכליים, הפכו את הביחד שלהם לבלתי נסבל, שחידד את תחושת הבדידות והניכור ביניהם. בקרב זוגות אחרים, כמו אורי ודפנה, דווקא העצירה הפתאומית של מרוץ החיים, העצימה וחיברה ביניהם, ואף אפשרה "היכרות מחודשת", עם היבטים שביום יום, נדחקו לפינה. התמשכות הסגרים כאמור, העלתה קשיים ויצרה מועקה, אך גם החזרה לשגרה לא היטיבה עימם, והגבירה את המתח רב וריחוק ביניהם. שניהם התגעגעו והתאבלו על תקופת "ירח הדבש" ועל "גן העדן" האבוד, שבו חוו התקרבות, הבנה וחיבורחזק ביניהם, וממנו גורשו לבלי שוב.

קשר שבו בני הזוג רואים את האחדות ביניהם כמטרה לשאוף אליה, וכאידיאל לקדש אותו, עשוי אמנם להקנות תחושת ביטחון ויציבות, אך זו נקנית במחיר כבד. זהו קשר שאין בו די מרחב, ואינו יכול לאפשר את הקיום שלנו כאנשים שלמים, בעלי העדפות, רצונות צרכים משאלות ופנטזיות שאינן בהכרח זהות ומותאמות לאחר.

בזוגות אלו אחד או שני בני הזוג, ייטו לבטל או לוותר על חלקים מעצמם לטובת האחדות ה"מקודשת". רצונות שונים, אי הסכמות, פעילות וקשרים ללא בן/ת הזוג יתקלו בהתנגדות, ויגררו תגובות של חרדה וכעס. לרוב יפעלו מנגנונים של כניעה לדרישות האחר או השתלטות על רצונותיו, שכן מה שלא מותאם ומסוכם - אסור שיתקיים. אלו זוגות שמרחב המחייה שלהם הולך ומצטמצם, והקשר נחווה כמשעמם, חונק, ממית ונעדר תשוקה ומשיכה.

אורי ודפנה הביעו תסכול רב מכך שכל אחד מהם חזר לפעילויות ולקשרים שאינם משותפים, ועסוק יותר ויותר בענייניו, ואת שניהם ליווה חשש כבד שהם הולכים ומאבדים זה את זה, ואת האיכות המיוחדת של הזוגיות שהיתה מנת חלקם ונעלמה.

הטיפול הזוגי, בזוגות כמו אורי ודפנה, מתמקד בשיפור היכולת לשאת את התסכול והאכזבה כתוצאה מ"חוסר התאמה", והעדר האפשרות לקבל ולספק את כל הצרכים שלנו בקשר, מבלי שהדבר יערער וישמוט את הבסיס מתחת לרגלינו. המפגש עם השונה והאחר בינינו, עלול להכאיב ולעורר פחדים, אך כאשר הוא מתקיים במידה ובמינון שאנו יכולים לשאת ולהכיל, הרי שהוא מאפשר לנו להעשיר ולהרחיב את עצמנו דרך הקשר והמפגש האינטימי עם בן.ת הזוג.

הזוגיות אכן לעולם לא תהיה מושלמת ומותאמת, אבל היא יכולה וצריכה לייצר מרחב ומצע שבו נוכל לבטא את עצמנו כאנשים נפרדים, שלמים ולא מושלמים, להכיר בחסר, השונה והאחר אצל כל אחד מאיתנו, ולנסות למלאו, מבלי להכנע או להשתיק את עצמנו ואת זולתנו. הידיעה שלא נוכל להגיע אל "גן העדן האבוד" מצערת, אבל החיפוש המתמיד אחריו, המאמץ לסלול דרכים חדשות, מאפשר לזוגיות שלנו לחיות, לגדול ולשמש משאב חשוב ומנוע חיוני להתפתחות ולהעשרה הדדית מתמדת.

זוגות שמבינים שטיפול זוגי הוא הפתרון לשיפור היחסים ביניהם, אך חוששים להיכנס לתהליך מפני שהם חווים קשיים כלכליים, יכולים לפנות ל"מיזם יעל" המאפשר טיפול פרטי בכל רחבי הארץ, על ידי מטפלים מוסמכים מטעם "האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי"

ד"ר גלית לזר היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת