למה אנחנו כל כך שונאים לעשות פעילות גופנית?

"כל בעלי החיים נועדו להיות כמה שיותר עצלנים", כותב דניאל ליברמן, מומחה לאבולוציה אנושית באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. בספרו, Exercised: Why Something We Never Evolved to Do Is Healthy and Rewarding, הוא מסביר מדוע פעילות גופנית היא אחד הדברים הבריאים ביותר שאנחנו יכולים לעשות - אבל באותה נשימה מפרט למה אנחנו שונאים אותה כל כך ויותר מזה - למה מעולם לא נועדנו להרים משקולות במכון הכושר.

כיום, לאף אחד אין ספק שפעילות גופנית היא חשובה ומשמעותית - אבל לא משנה כמה מחקרים נקרא, כמה מומחים ימליצו עליה וכמה קנאה תמלא אותנו כשנסתכל על אלו שכן מצליחים לדבוק בה - משהו בתוכנו פשוט לא יאפשר לנו להיצמד לשגרת אימונים שאנחנו יודעים שתעשה לנו טוב.

הסיבה לכך, לדברי ליברמן, היא שלאורך רוב שנות הקיום של המין האנושי - אנרגיה הייתה מצרך שלא היה זמין ונגיש כל כך כמו היום. המקור העיקרי לאנרגיה שלנו הוא האוכל שאנחנו צורכים - דבר שבעבר אנשים היו צריכים להילחם עליו ולעבוד הרבה יותר קשה בשבילו. וכאשר הם כבר השיגו אוכל - הם היו צריכים להשתמש באנרגיה שהוא סיפק להם למשימות הישרדותיות - כמו להדליק אש, למצוא עוד אוכל, לבנות מחסה ולטפל בילדים.

מעבר לזה, הוא מסביר, כאשר אין באמת סיבה הישרדותית חשובה לבזבז אנרגיה - המוח שלנו מתוכנת לרצות לנוח, לאכול כמה שיותר ולאגור את הכוחות שלו למטרות החשובות באמת.

מכוני כושר, משקולות ואימוני כוח הם המצאה די חדשה של העידן המודרני. בעבר, אנשים לא היו צריכים להתעמל, כי הם היו עושים זאת ממילא מכורח השגרה שלהם - כדי להביא מים, לבנות לעצמם בתים, להילחם או לנוס על נפשם. בלי המטרות הגדולות האלו, ההתעמלות פשוט מרגישה חסרת טעם, גם אם מבחינה הגיונית אנחנו מבינים את החשיבות שלה.

"התעמלות, למרות היתרונות המרובים שלה, דורשת מאיתנו לעקוף אינסטינקטים עמוקים וטבעיים שטבועים בנו", מסביר ליברמן. אולם לדבריו, התכונה הזאת שעזרה לנו לשרוד במשך מאות אלפי שנות אבולוציה, כיום מעמידה אותנו בסכנה אמיתית. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אסטרונאוטים בחלל, שיכולים לאבד עד 20 אחוזים ממסת השריר שלהם תוך שבועיים בלבד, כי המוח שלהם לא מניע את הגוף באופן אינסטינקטיבי כאשר הוא לא מרגיש שיש סיבה ברורה לעשות זאת.

כיום, ברור שחוסר פעילות מסוכן בהרבה מעודף פעילות. ליברמן מצטט בספרו מחקר שערך, והראה שאנשים פעילים יותר נהנים מסיכון מופחת ב-30 אחוזים למוות מוקדם. הממצאים האלו מצטרפים לשורה של מחקרים אחרים שהגיעו למסקנות דומות. עם זאת, גם אחרי שקוראים המון מחקרים כאלו ובאמת מפנימים את היתרונות של ההתעמלות, עדיין, ברגע האמת, כשנדרשים ללבוש את בגדי הספורט ולצאת לאימון - לפעמים זה פשוט מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית.

ליברמן כאמור חקר רבות את האבולוציה האנושית, בדגש על מה שגרם לאנשים להניע את עצמם ולשמור על כושר גופני לאורך ההיסטוריה. לדבריו, לא רק יצר ההישרדות גורם לנו לזוז - אלא גם שורה של גורמים אחרים שחשוב לקחת בחשבון. ההיסטוריה האנושית מלמדת שאנשים נוטים להזיז את עצמם יותר לא כדי לדאוג לבריאות שלהם - אלא דווקא מסיבות חברתיות ודתיות.

לדוגמה, אנחנו יכולים לרקוד עד שהרגליים שלנו קורסות במסיבה עם מוזיקה טובה וחברים שאנחנו נהנים איתם. אנחנו יכולים לשחק שעות ארוכות עם אנשים שאנחנו פשוט חייבים להוכיח להם שאנחנו טובים יותר מהם. אנשים לאורך השנים הלכו במשך חודשים ואפילו שנים כדי להגיע למקומות שקדושים להם, או להרוג אלפי אנשים במסעות צלב, וכשאנחנו מוצאים בן או בת זוג שהחיבור איתם מעולה - אנחנו יכולים להעביר איתם לילה שלם בלי להתעייף או להתעצל.

"לתפיסתי, הרבה בעלי חיים מוּנָעִים מאינסטינקטים עמוקים שקוראים להם לזוז - הרבה פעמים כדי לשחק ולהתחבר עם אחרים - בעוד שאימון רק לשם פיתוח היכולות הפיזיולוגיות - הוא המצאה אנושית שאינה טבעית לרובנו המוחלט".

ליברמן מדגיש שפעילות גופנית רק לשם הפעילות היא אף פעם לא באמת מהנה. אתם אולי נהנים מההרגשה שיש לכם אחריה, מהמוזיקה שברקע, מהגוף שמתפתח או מהמחמאות שאתם מקבלים - אבל בזמן שאתם מרימים משקלות, המוח שלכם סובל ורק מחכה שזה ייגמר.

לכן, הוא ממליץ למי שרוצים למצוא שגרת אימון שהם יוכלו להתמיד בה - לחזור לשורשים ולחשוב כיצד להכניס יותר הנאה לאימונים שלהם. במקום לעשות את אותם התרגילים במכון שוב ושוב עד שיימאס לכם - קחו את החברים שלכם ולכו לגלות מקומות חדשים בטבע, לשחק בכדור, לרקוד אל תוך הלילה, או כל דבר אחר שלא ירגיש לכם כמו עונש - אלא כמו משהו שאתם באמת מצפים לו ונהנים ממנו.

נראה כי האינסטינקט הזה שלנו לשחק, לגלות ולייצר חיבורים חברתיים משמעותיים - מתעלה על כל עצלות וחוסר מוטיבציה. וזו בדיוק הדרך לאפשר למוח סוף סוף ליהנות מההתעמלות - במקום להרגיש שהוא מעניש את עצמו וגם נדרש לשלם על זה דמי מנוי.