זו הייתה שנה די מחרידה, וזו עוד מחמאה. 12 חודשים של סגרים, ילדים בבית, זוגיות הדוקה ולוחצת, עבודה מהבית, גב שבור וחוזר חלילה, איימו למוטט את כולנו. אבל יצאנו מזה ביד חזקה וברוע נטויה. עכשיו נותר להזכר ב-10 המכות של השנה האחרונה:
1. בידוד
יש משהו מטעה במילה הזאת, כי היא עושה אסוציאציות של משהו שקט ושלו כזה, אפילו חמוד (אולי כי זה מתחרז). בפועל מדובר בעונש אכזרי ובלתי מידתי, במיוחד אם יש לכם ילדים. למעשה זה נשמע כמו הצעה לפורמט ריאליטי: סוגרים משפחה בדירה למשך 14 יום, בלי אפשרות לצאת בכלל, כשמעל הכול מרחפת סכנת הידבקות במחלה קטלנית, בושה ואשמה (מול הורים של ילדים אחרים מהכיתה, קולגות מהעבודה, ובני משפחה - שאת כולם אולי ואולי לא חשפתם לקורונה). הבעיה עם ה"פורמט" הזה היא שאף אחד לא ימחא לכם כפיים ביציאה וגם אין פרס כספי.
2. בדיקות קורונה
אנשים משונים בחליפות מתקרבים אל הפנים שלכם. הם שולפים מקל ארוך ודקיק, שנראה קצת כמו מקל אוזניים, תוחבים אותו עמוק לתוך הנחיר שלכם, נותנים 'כיף' למוח שלכם ויוצאים. לפני שנה התיאור הזה היה נראה כמו פרק מסדרת החייזרים הנשכחת "תיקים באפילה", אבל היום כמעט כולנו עברנו לפחות בדיקת קורונה אחת, שלא לומר 20, אז קטן עלינו. מי היה מאמין שלתקוע קיסם אוזניים באף יהפוך לחלק כל כך טבעי מהחיים שלנו?
3. עבודה מהבית
זה בדיוק כמו לעבוד מהמשרד. רק פחות נוח, בלי הפסקת צהריים, בלי רכילות מסדרון ובלי חזייה. מה הרווחנו מזה? פחות שעות בכבישים ובפקקים, שזה מעולה כי זה מפנה לנו זמן ללכת לאורתופד ולטפל בגב השבור שלנו, אחרי שנה של עבודה מפינת האוכל.
4. זום
המצאה דיגיטלית מתקדמת ומשוכללת שנועדה לאפשר לכם לחשוף את הסנטר הכפול שלכם בתפוצה רחבה, שכוללת קולגות, מעסיקים, צוותי הוראה ועוד.
5. עליה במשקל
סגרתם לנו את הסטודיו לפילאטיס, הושבתם אותנו בבית מול נטפליקס והצפתם לנו את הפידים בחלות ולחמי מחמצת - מה חשבתם שיקרה?!
6. חזרה ליופי הטבעי
השנה נאלצנו להיפרד סופית מהתדמית המתוחזקת שלנו. הקורונה כפתה עלינו פרידה מפאנל אנשי המקצוע שעזרו לכולנו לשמור על ריחוק חברתי ממוצאנו הקופי - מעצבי שיער, מניקוריסטיות וקוסמטיקאיות. לא עוד גוונים, תספורות מתוקתקות ועור חלק. הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו שורשים.
עוד בוואלה!
7. מסיכות
היתרון היחיד שלהן, זה שהן מסתירות את השפם (ע"ע סעיף 6). בשאר הזמן הן חופרות לנו תעלות מכאיבות מאחורי האוזניים ומהוות כר פורה לחיידקים וג'יפה שמשתכשכים לנו בנקבוביות. שלא לדבר על זה שהן עימתו אותנו בצורה בלתי מתפשרת עם הבל הפה של עצמנו.
8. דיונים עם מתנגדי חיסונים
יש משהו מאוד אכזרי בזה שהגורל של כולנו תלוי בסופו של דבר באנשים שמאמינים שביל גייטס רוצה להשתיל להם שבבים של 5G בגוף. מצד אחד, זכינו במתנה הבאמת מדהימה של החיסונים. מצד שני, היעילות שלהם במיגור המגיפה תלויה בערבות הדדית ושיתוף פעולה אנושי-חברתי שיוביל לחסינות עדר. אנחנו והחיסונים זה כמו משה על פסגת הר נבו - רואים את הארץ המובטחת, אבל במקום להיכנס אליה אנחנו מקבלים בקבוקון של ויטמין סי ליפוזומלי. אם על זה יקום ויפול עתיד המין האנושי, פאק איט, אנחנו אאוט.
9. סטרס
ראשית, היה משה בר סימן טוב, או בקיצור המבס"ט, שעלה ערב ערב בזמן המהדורות כדי לספר ולהזכיר לנו שהעולם כפי שהכרנו אותו נגמר וכולנו בסכנת מוות. כשהוא הלך, נכנסה לנעליו המסטריסות ד"ר שרון אלרעי פרייס, שבעיניים כבויות וקול מונוטוני אמרה לנו "תשכחו ממסגרות. הילדים שלכם בחינוך ביתי עד להודעה חדשה". וכך זנחנו כולנו את התקוות והחלומות שלנו, והתמסרנו לחיים של ייאוש. אפילו התמכרנו קצת לפרצי האדרנלין והקורטיזול ששטפו את עורקינו בכל פעם שהנציג התורן של משרד הבריאות בא להזכיר לנו שלחבק את סבתא זה רצח.
10. זוגיות 24/7
לא יודעות מה איתכם, אבל כשאנחנו קשרנו את גורלנו באדם שבחרנו, הסיפור הזה של להיות כל הזמן יחד לא היה הפורמט. זוגיות היא דבר כל כך קשה ועדין מלכתחילה, והיא ממש לא בנויה ללופים. זה שאני אוהבת את הבנאדם הזה אהבת חיים, ממש לא אומר שאני רוצה לבלות איתו את כל זמני. בני זוג זקוקים גם להפרדה, לנפרדות, לספייס. בשנה הזאת נאלצנו לעשות את הבלתי אפשרי ולבלות את כל הזמן שלנו, ממש את כולו, עם בני הזוג שלנו, וזה לא היה קל. גם להם, אגב.