בעוד כשבועיים אנו עומדים לחגוג את מעברם של בני ישראל מעבדים לבני חורין. השנה אנו יכולים לחוש הזדהות במידה רבה, עם החלטות הממשלה על פתיחת המשק ועל הקלות משמעותיות שמהוות (כמעט) חזרה מלאה לחיינו הקודמים לימי קורונה, לאחר שנה.
השנה אומנם היינו בבתינו, אך לגמרי חשנו בעבדות. העיסוק הרב בלהיות הורים, עובדים, מפרנסים, טבחים, מורים ועוד, כשהכול נעשה מהבית בתחושה בלתי נגמרת של 24/7. ובמתח של אי וודאות עד מתי? ואיך יסתיים?
עכשיו, לראשונה נדמה שההקלות מוציאות אותנו לחופשי, לחיים שהיו לנו טרום עידן הקורונה. בתי הספר, אוניברסיטאות, מסעדות, קניונים ותרבות כולם חוזרים לחיינו, וחשוב לתאם ציפיות. החיים שלנו כנראה לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.
החוויות שחווינו במהלך השנה האחרונה לימדו אותנו פרק חדש, עברנו שינויים ודברים שיכולים להיות גם אחרת, עכשיו כשאנו חוזרים. חשוב שנזכור מה אהבנו בתקופה שהיינו בבית ולנסות לשמר את זה.
סולידריות - האדם הוא יצור חברתי, מרגע היוולדנו אנו עושים מאמץ להשתייך ולהתקרב לחברה בה אנו נולדים, להרגיש אהובים ונחוצים. זה מתחיל כבר בחיוך הראשון של התינוק להוריו. בשנה האחרונה נדרשנו כנגד כל מאוויינו לריחוק חברתי. והנה די מהר, בשם הסולידריות החברתית, נוצרה ערבות הדדית - למדנו איך לגשר על הפערים והריחוק ולמצוא דרכים אחרות לקרבה: את החיבוק ולחיצת היד החלפנו במרפק, חיוכים עברו מהשפתיים לעיניים. גם השיתופים ורמת הפתיחות שלנו השתנו: אנשים כה רבים, שמעולם לא חשבנו שנארח ונכניס לביתנו ברגיל, הפכו נוכחים (וירטואלית) יום יום אצלנו במטבח, במרפסת ובסלון. חשוב שנזכור את כוח ההשפעה שלנו האחד על השני, עד כמה סולידריות נחוצה לנו האנושות להתפתחות.
אחריות אישית - בעקבות ההדבקה המהירה, הבנו עד כמה נחוצה אחריות אישית. תרבות ה"יהיה בסדר" הישראלית, הוכיחה עצמה דווקא כהרסנית, סוציומטית ולא חברתית. בין אם נדבקת או הדבקת, התחושה היא של חוסר אחריות וניכור. אין זה אומר שהפכנו פסימיים. רק לזכור שבכדי להישאר אופטימיים עלינו לפעול ולעשות, לקחת אחריות אישית.
הורות עם נוכחות - השהות האינטנסיבית והארוכה בבית גרמה לרוב המשפחות להתקרב. הורים רבים מעידים שהבילוי עם ילדיהם קירב אותם ואף גרם להם להכיר אותם מחדש. אם לפני הקורונה הילדים היו במסגרות חינוכיות במשל רוב שעות הערות שלהם וההורים במקום העבודה, הקורונה השאירה את כולנו שעות רבות ובמצבים שונים וחדשים יחד בבית. ההורים הכירו את ילדיהם כתלמידים, והילדים צפו בהורים העובדים ( בתפקיד, בשפה, הכרות עם עמיתים לעבודה). נכון שהיה לנו מורכב וקשה (בלשון המעטה), אך ילדים רבים חזרו למסגרות החינוכיות כשהם דווקא צמצמו פערים פדגוגים ורגשיים. הורים רבים התקרבו לילדים, וגילו את ההורות מחדש. ארוחות משפחתיות ושיחות מקרבות, פעילויות ומשחקים שעזרו "לשרוף זמן בית", כדאי להשאיר ולא להעלים.
עבודה מהבית - בהתחלה היו מתחים רבים סביב שעות העבודה, הציוד הנדרש, מה ועד כמה אפשר לעשות מהבית. עם הזמן למדנו את היעילות והתפוקות שעולות מהעבודה בבית. כעת עובדים רבים מבקשים לעבור למודל העסקה שמאפשר ימי עבודה מהבית באופן קבוע. עבור הורים זאת אלטרנטיבה נהדרת, שעוזרת גם ליישום הסעיף הקודם, ומאפשרת להם להיות יותר נוכחים בחיי הילדים.
עוד בוואלה!
למידה מרחוק - זה לא סוד שבמערכת החינוך שמחים שהקורונה הקפיצה אותה כיתה בעל כורחה. שינויים שהיו מתרחשים אולי רק בעוד שנים רבות, נכנסו במיידי לתפקוד: פיתוח שיטות הוראה חדשניות ודיגיטליות, תגובה לשינויים תדירים, יצירת למידה חווייתית וחברתית. תפקיד ה"מחנך" השתנה, ניתנה הרבה גמישות ואחריות אישית למחנכות לנהל את כיתתן ולמנהלות, את המוסד החינוכי. דבר שכפי הנראה, במרבית המקרים הוכיח את עצמו. האמונה שכל איש חינוך יודע לתת את הטוב ביותר לכיתתו מתוך היכרותו עם תלמידיו, היא תפיסה הכרחית ומיטיבה עבור כולם: צוות חינוכי, תלמידים והורים. גם ההורים למדו להעריך מחדש את אנשי החינוך. אחרי שנים של יחסים מורכבים שמזמן קראו לגישור בין הצדדים, נראה שהיום אנו נמצאים בנקודת פתיחה טובה לתהליך כזה.
אי ודאות - הצורך שלנו בשליטה על חיינו, קיבל תפנית חדה. בכל פעם שהיה נדמה לנו שהעתיד בהיר ומובן, די מהר התבדינו. הקורונה בעצם לימדה אותנו להתנהל בגמישות, לחשוב על העתיד מבלי לדעת מה בדיוק הוא צופן. וזה גרם לרבים מאיתנו לשנות הרגלים רבים בבית: הרגלי צריכה וכלכלה, הרגלי אכילה, חלוקת משימות ושיתוף פעולה. יצרנו סדרים ושגרות בתוך הבית שעזרו לנו לצלוח את אי הוודאות ביחד. חשוב יהיה להמשיך ולשתף את הילדים, לתת להם לקחת חלק במשימות הבית ולשמור על יציבות בבית. מה שעזר למשפחות רבות בסגר השלישי היה סדר היום המשפחתי שהצליחו לסגל ולשכלל מסגר לסגר. בנוסף, גם אם הקורונה מאחורינו הבור הכלכלי שהשאירה לנו עדיין לא פתור. לכן, כדאי להיות מפוכחים ולא שאננים. אי הוודאות תישאר איתנו כנראה לעוד שנים רבות.
פרופורציה - כאשר אנו נכנסים למצב של הישרדות מאוד קשה ליצור התפתחות. השנה למדנו לחגוג ולציין את הדברים באופן אחר, משפחתי יותר, צנוע ואף חסכוני. מקווה עבור כולנו שנמשיך לשמור על פרופורציה משפחתית, והיא תהווה חלק מההתפתחות שניקח איתנו מהתקופה הארוכה והמשותפת בבית - ללמוד להציב גבולות עם כבוד, ללמוד לומר לא ולבחור נכון את המקומות שלנו מול הילדים.
הורות בעידן הקורונה, היא תופעה שקורית אחת למאה ומצמיחה דור הורים משתנה.
קרן אור אורן היא אחראית תחום הגיל הרך והספורט במכון אדלר