כאשר שואלים הורים מה הם מאחלים לילד שלהם, הם בדרך כלל עונים שהם רוצים שהוא יהיה מאושר, ושיפתח ביטחון עצמי. הבעיה היא ששתי התשובות האלה לא יכולות להתקיים בו זמנית.
בואו נבחן את פנטזיית האושר הזו שלנו. הרי כולנו רוצים שהילד שלנו יהיה שמח, מרוצה ועם חיוך תמידי. אבל בחיים, כמו בחיים, הציפייה הזאת לא יכולה להתגשם כל הזמן. זה נכון שבחיים יש הרבה רגעי אושר, שמחה, כיף והנאה. אבל לצדם יש גם רגעים של תסכול, קושי, אכזבה, הפסד, טעות והתמודדות. התפקיד ההורי שלנו הוא לגדל ילד שיודע ליהנות מהרגעים המשמחים ובמקביל יודע להתמודד עם הקשיים ולהאמין בעצמו שיצלח אותם. כלומר, הציפייה שהילד שלי יהיה תמיד רק מאושר לא יכולה באמת להתקיים.
אם אני כהורה מנסה ליצור לילדים שלי "רגעי אושר" ובכך אני מפנק את הילד, מגונן עליו, נענה לכל דרישה ורצון שלו, אני משיג שקט תעשייתי לטווח קצר, אבל גורם לילד לגדול כמפונק הרגיל שכולם מבצעים עבורו את מה שידרוש. ואם הילד שלי מפונק, הרי שהוא לא מתנסה במשימות החיים, הוא לא מתמודד עם רגעי הקושי והתסכול, עם אכזבה ועם הפסד, כי תמיד יש מי שדואג, מהכוונה הכי טובה, למנוע ממנו את ההתמודדות.
כך בדיוק נוצר פרדוקס האושר. ילד שלא מתנסה במשימות החיים, לא יכול לפתח ביטחון עצמי. הוא לא מתנסה ביכולות של עצמאות, אחריות, התמודדות, פתרון בעיות וכדומה, ולכן לא מכיר את יכולותיו וחוזקותיו. אנו יודעים שהביטחון העצמי נוצר גם מחוויית התנסות עצמית - ככל שילד מתנסה בהצלחה במשימות החיים, הוא לומד עוד משהו על עצמו ועל יכולותיו וכך מתפתחת התפיסה העצמית שלו המאמינה בעצמו.
כהורים מפנקים, ש"עובדים" אצל הילד בלייצר עבורו אושר, אנו מונעים ממנו להתנסות. וכך, למעשה, הילד גדל בתחושה שהוא חסר אונים וזקוק למבוגר שיסייע לו בכל משימה. כלומר, הילד מאושר לטווח קצר, אך בטווח הארוך, קטן הסיכוי שיגדל ויהיה בטוח בעצמו. התוצאה היא הפוכה: מתוך כוונה טובה לגרום לילד שיהיה מאושר, אנחנו לא מכשירים אותו בצורה ראויה לחיים האמיתיים, שמחוץ לבית שלנו.
עוד בוואלה!
הרי בבית נוכל לפנק ולגונן, אבל בגן או בבית הספר, הילד שלנו הילד באתגרי היומיום הכוללים גם התמודדות עם תסכול, קנאה ואכזבה. לא נוכל למנוע מהילד להיות מאוכזב מכך שלא קיבל את רשות הדיבור במפגש, לא נוכל למנוע ממנו חוויית דחייה של ילד שמעדיף לשחק עם ילד אחר. חישבו על זה, במרבית שעות הערות שלו מתמודד הילד באופן עצמאי. אנחנו לא נמצאים איתו בגן, בבית הספר, בצהרון, בחוגים או בבית של חבריו. שם אנו מצפים שהילד שלנו יתמודד בהצלחה עם מגוון הסיטואציות שהחיים יזמנו לו. ככל שהפער בין המתרחש בבית לבין החיים שמחוצה לו קטן יותר, כך למעשה אנו מסייעים לילד שלנו להתמודד במציאות האמיתית.
אז איך עושים את זה נכון?
כשהילד שלנו לא מרוצה או כועס, יש סיכוי סביר שהוא יגיב בצעקות, בכי או טריקת דלת. התנהגות כזו מוציאה מאיתנו משפטים כמו "למה אתה מתנהג כמו תינוק?", "למה אתה עושה דרמה מכל דבר?" וכדומה. משפטים אלו רק מחזקים את תפיסת הילד שאין לו כוחות להתמודד. לכן מומלץ לתת מינימום של תשומת לב להתנהגות המפריעה, ודווקא לחזק את ההתנהגות התורמת והמועילה של הילד. משפטים כמו "ראיתי שהצלחת להתגבר" או "התמודדת באיפוק" ישקפו לילד את היכולות שלו ויסייעו לו להאמין בהתמודדותו גם במצבי קושי ותסכול.
מילת המפתח היא מידתיות. נעניק לילד רגעים של שמחה והנאה שיפתחו את שמחת החיים ואת תפיסת העולם האופטימית שלו, אך לצדה, ניקח צעד אחורה, נאמין בילד שלנו ונאפשר לו להתמודד עם משימות החיים השונות, הדורשות התמודדות עצמאית שלו. כך למשל, נאפשר לו ללכת ולדבר עם המורה ולא נתקשר אנחנו אליה, נסמוך עליו שיידע לפתור אי הסכמה עם חבר ולא נדבר עם הורי החבר אוטומטית, ונעניק לו את מה שיבקש תוך הפעלת שיקול דעת ערכי וכלכלי ולא נאמר מיד "כן" לכל גחמה. נאפשר לילד להתנסות בחיים האמיתיים ולא נגדל אותו בבועה שאינה מייצגת. יש לציין כי כהורים, עלינו להכיל את רגשות הילד הלא מרוצה, ולהאמין שיוכל להתמודד ולשקף את חוזקותיו, בהנחה כמובן, שההתמודדות אכן תואמת לגילו וליכולותיו.
לסיכום, כולנו רוצים ילד מאושר ובטוח בעצמו. חשוב שנבין שרק ילד בטוח בעצמו יודע ליהנות מרגעי השמחה בחיים ולהתמודד באופן מיטיבי עם אתגרי החיים, ולכן, גדלים הסיכויים שיהיה מאושר ובעל ביטחון עצמי.
לאה שטרן היא מרצה ומנחת הורים, מכון אדלר