כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. אבל בעוד שאנחנו מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם אנחנו באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד שלנו? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול - יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.
עוד בנושא:
כך תחנכו את הילד שלכם לקבלת השונה
לא תצרח: 10 הדיברות להורים טובים
מלחמת 18 השנים: 7 דברים ששווה להורים להיאבק עליהם
הבעת אמפתיה היא היכולת להבין את הזולת, ולהבהיר לו שהבנתם אותו. לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, ".. לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואכן, יש אנשים בלי יכולת לחוש אמפתיה. חלק מבני האדם יפגינו אדישות לסבל, אחרים גם יגרמו במו ידיהם לסבל של אחרים. אם כך נשאלת השאלה - איך אנחנו יכולים לעזור לילדים שלנו לפתח אמפתיה?
הבסיס לפיתוח אמפתיה הוא ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי. הורים שמכבדים את עצמם ומכבדים את ילדיהם, מתנהלים מתוך שוויון ערך בכבוד, בנועם ובאחריות. אבל יש להרבה אנשים נטייה לראות את עצמם או את ילדיהם כ"שווים יותר", וזו כבר בעיה.
האם נסיכים יכולים להרגיש שווי ערך?
ילדים שמומלכים על ידי ההורים שלהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. ההורים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה הם עסוקים אך ורק בעצמם.
אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר. הוא לא מאושר גם כאשר הוא מקבל הכל וגם כאשר אינו מקבל. כי כאשר אתם נותנים לו את כל מה שהוא דורש אתם בסך הכל עומדים בתנאי החוזה (הדרקוני) שאתם יצרתם, וכאשר לא תתנו לו את כל מה שידרוש, הוא יכעס ויזעם, מה שעלול להתבטא בתוקפנות, כי הנסיך שלכם לא התאמן בהכלת תסכולים. על פי החוזה שאתם יצרתם, דחיית סיפוקים הרי איננה חלק מעולם הפנטזיה בו הוא חי.
כהורים, עלינו לאפשר לילדים שלנו להרגיש שמקומם פה מובטח (אהובים) ושהתבטאות שלהם רצויה ומוערכת על ידינו (נחוצים). עלינו לאפשר להם לתת שמות לרגשות נעימים ולרגשות לא נעימים. ללמד אותם לתת ביטוי לרגשותיהם. להכיר בקיומו של כל רגש (כל רגש הוא לגיטימי) ולבחון עמם מה הם רוצים לעשות (לא כל התנהגות היא לגיטימית).
כך תסייעו לילדים לנהל את הרגשות שלהם
למדו אותם לתת שם לרגשות: "את מאוד מתרגשת" "אתה כועס" "את עצובה" כדי שהילדים שלנו ידעו מהו שמו של הרגש שהם חשים כרגע.
תנו לגיטימציה לכל רגש: לא מתווכחים על רגשות. אם הילד שלכם עצוב כי הדג שלו מת נגיד לו: "זה באמת עצוב שהדג מת" במקום להגיד "לא נורא" או "מה כבר קרה?" עצוב לו, והוא זקוק להכלה, לא לשלילת רגשותיו ולא לביקורת.
ברגע האמת: הכרה ברגש אינה מהווה אישור לקלל, להרביץ או לשבור חפצים. נשאל את הילד: מה יעזור לך להרגיש טוב יותר? אפשר להזמין את הילד לחיבוק (רוצה להתחבק איתי עד שתרגיש טוב יותר?) אפשר לעודד את הילד לתת שם של צבע לכעס שלו, ולדבר על עוצמתו (זה אדום כהה? בהיר? כמה זה אדום, מ 1-10?)
דברו עם הילדים על דרכים להבעת הרגש. מה עושים כששמחים? מה עושים כשעצובים? מה יכול לעזור לנו להרגיש טיפה יותר טוב? אם היא מתרגשת זה בסדר גמור. להשליך חפצים מרוב התרגשות זה לא. מה כן? אפשר, למשל, לצייר את ההתרגשות.
אורית רוזנבוים היא מחברת הספר "תפקיד חייך" ומרצה בכירה במכון אדלר