המהלך החשוב להשלמת החיסון כנגד נגיף הקורונה השיב לתודעה את חשיבותם של חיסונים בהגנה מפני מחלות מידבקות. במהלך ההיסטוריה הקצרה של החיסונים, הייתה להם תרומה עצומה לבריאות העולמית. אפשר לטעון שההמצאה שהצילה יותר חיים בהיסטוריה של הרפואה, יותר מכל דבר אחר, הם החיסונים, ולא מדובר רק במניעת מקרי מוות מיותרים. חיסונים שחיסלו מחלות ילדות קשות גם מנעו מוגבלויות רבות ונכויות להמשך החיים. הזיהום הידוע ביותר שהוכחד מהעולם הודות לחיסונים הוא האבעבועות השחורות, ובזכות תוכנית החיסונים העולמית מחלות כמו פוליו כמעט ונעלמו.
ובכל זאת, יותר מדי בני אדם ברחבי העולם אינם מתחסנים. נכון לנתוני ארגון הבריאות העולמי מהתקופה שקדמה למשבר הקורונה, למעלה מ-6.5 מיליון ילדים עדיין מתים מדי שנה, וכמחצית מהם מתים מזיהומים כמו דלקת ריאות, ומזיהומים של מערכת העיכול כדוגמת נגיף הרוטה. מדובר במחלות שניתנות למניעה באמצעות חיסון. אולי דווקא מגיפת הקורונה היא הזדמנות חסרת תקדים להוכיח כיצד מתן חיסון יעיל כנגד מחלה יכול בתוך זמן קצר יחסית לחולל שינוי מהותי במהלכה הטבעי ולמנוע תחלואה קשה ותמותה.
כך פותחו החיסונים הראשונים
בשונה מהתהליך היעיל והמהיר שבמסגרתו פעלו חברות ומדענים מכל רחבי העולם כדי ליצור במהירות שיא חיסונים כנגד נגיף ה-SARS-COV-2, ההיסטוריה של החיסונים הייתה הרבה פחות זוהרת.
ניסיונות מוקדמים לחסן אנשים נגד אבעבועות שחורות - אחת המחלות הקשות ביותר בהיסטוריה שהובילה ל-30 אחוזי תמותה, דווחו עוד במאה ה-16 בסין. באזור זה במשך שנים רבות חיסנו אנשים מפני אבעבועות שחורות על ידי הזרקת מוגלה שנלקחה מפצעיו של אדם נגוע לעורו של אדם בריא. טכניקה נוספת הייתה לטחון גלדים מחולה אבעבועות שחורות ולנשוף את האבקה שנוצרה דרך צינור לאף של אדם בריא.
אנשים שחוסנו בדרך זו סבלו ממחלה קצרה בעצמם, ואף היו מדבקים לתקופה מסוימת, וחלקם אף חלו במחלה קשה ומתו ממנה. אולם בהשוואה ל-30 אחוזי תמותה מאבעבועות שחורות, הסיכון לתמותה מאותם חיסונים קדומים היו כ-2 אחוז, והיתרון היה ברור.
עוד בוואלה!
בהמשך, במהלך המאה ה-18 באירופה, פותחו שיטות מתקדמות יותר. אחד מפורצי הדרך בתחום היה רופא בריטי בשם אדוארד ג'נר, שהדביק ילד בגרסה דומה של אבעבועות שחורות של בהמות. הילד פיתח מחלה קלה בלבד ופיתח עמידות מפני אבעבועות שחורות. החיסון של ג'נר הפך במהרה לאמצעי העיקרי למניעת אבעבועות שחורות ברחבי העולם, ואף הפך לחובה במדינות מסוימות.
הביולוג הצרפתי, לואי פסטר, הציל את חייו של ילד בן תשע לאחר שננשך על ידי כלב. המקרה אירע בשנת 1885, ופסטר הזריק לילד צורה מוחלשת של נגיף הכלבת למשך שבועיים מדי יום. הילד מעולם לא חלה בכלבת והטיפול הוכרז כהצלחה. העיקרון אותו הוכיח פסטר הוביל ליצירת של סוגים שונים של חיסונים שמכילים צורות שונות של המחולל הזיהומי עצמו בגרסאות שונות - חיים, מוחלשים או מומתים.
יש מקום לאופטימיות
הקפיצה הגדולה ביותר במדע החיסונים הייתה המחצית הראשונה של המאה ה-20 עם יצירת של חיסונים כנגד מחלות רבות, כמו שעלת, דיפתריה, טטנוס, שפעת, חזרת, פוליו, חצבת ואדמת. מחלות כמו אבעבועות רוח שהיו רווחות עד תחילת שנות ה-80 כמעט ונעלמו מהעולם בזכות החיסון.
גם השנים האחרונות הובילו להתפרצויות שהדגישו את חשיבות החיסונים. התפרצות נגיף האבולה בשנים 2014-2015 אשר גבתה מעל ל-11 אלף מתים הייתה קריאת השכמה לכך שהעולם מתקשה להתמודד עם מגיפות שאין להן חיסון. החיסון הראשון שהוכרז נגד נגיף האבולה יצא רק כחמש שנים מאוחר יותר.
אין ספק שהאנושות והקהילה המדעית עברו דרך ארוכה מאז אותם חיסונים מאולתרים ראשוניים ועד לחיסונים שמיוצרים כיום. יחד עם זאת, אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה של החיסונים זה שיש סיבה לתקווה.