אל תבקשו מהילדים שלכם להרגע אם הם לא למדו איך לעשות את זה

"די! תפסיק לבכות! אתה משגע אותי! לך לחדר! תרגע כבר, תרגע!" כמה פעמים מצאנו את עצמנו מתעצבנים ודורשים מהם להירגע, לעצור את הדרמות ולהפסיק לשגע אותנו, במיוחד בשנה האחרונה? האם אי פעם עצרנו לשאול את עצמנו: האם יש להם את הכלים להירגע בעצמם? האם הם באמת מבינים את הסיטואציה שבה הם נמצאים, או אם יש להם יכולת להתמודד עם הקושי שהם חווים? ילדים לא נולדים עם התובנות הרגשיות האלו, הם זקוקים לנו שנלמד אותם לעשות זאת.

מהרגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם אנחנו נמצאים במסע של חקירה ובדיקה של הסביבה ושל עצמנו. יש סקרנים יותר וישנם כאלו שפחות, אך כולנו מנסים להבין וללמוד את העולם אליו הגענו. בשנים הראשונות ילדים לומדים על העולם בעיקר דרך ההורים שלהם. הם לומדים את המשמעות של טוב ורע, נכון ולא נכון ובעיקר מה מותר ומה אסור. עם השנים הם נחשפים לדמויות נוספות ולאט לאט מפתחים את הזהות העצמית בהתאם למה שמרגיש להם נכון עבורם. איך זה קורה? במרבית הזמן על ידי התבוננות, חיקוי ובדיקה של מצבים שונים ודמויות משמעותיות לאורך הדרך.

כדי לאפשר לילדינו לגבש זהות עצמית עצמאית וחזקה הם זקוקים לנו שנעשיר להם את ארגז הכלים הרגשי, כדי להבין טוב יותר את עצמם ואת העולם שסביבם. בארגז הכלים הרגשי יש 3 כלים עיקריים:

האם באמת לימדנו אותם להרגע? לווסת את הרגשות שעולים פתאום ולהבין שגם אם כרגע מאוד קשה, יש לי את היכולת להבין שקושי או תחושה לא נעימה לרוב חולפת. זו למידה לא פשוטה שדורשת מאיתנו דבר ראשון להתרחק ולהשהות את התגובה שלנו. לא למהר לעשות עבורם, אלא לאפשר להם ללמוד ולהכיר ביכולות שלהם. לא נעשה הכל כדי לעצור בכי ותסכול, לא ננסה להסיח את דעתם כדי שלא נצטרך להכיל את הקושי שלהם ובעיקר ניתן להם אופציות להרגעות כשאנחנו לידם - רגועים ומאופקים (הם לומדים הכי טוב מלראות אותנו).

נסביר להם שהם יכולים לנשום עמוק ונראה להם איך נושמים, אפשר להציע להם לשתות מים, לקבל חיבוק, לספור בלב, ללכת לחדר להיות קצת לבד ולהרגע, לשטוף פנים או לשתף במה מפריע. כל עוד לא נרחם עליהם אלא נעצור רגע, נכיל את הסיטואציה ואת הקושי ונשאר רגועים, נוכל ללמד אותם משהו על החוזקות שלהם ועל היכולת שלהם להתמודד גם אם לא תמיד פשוט להם.

כדי שנצליח לייצר הפנמה והטמעה של הכלי, לא נשים סטופר על זמן הבכי. תנו להם כמה שהם צריכים עד שיצליחו להירגע וכשזה קורה אפשר לשבח אותם על זה ("איזה יופי הצלחת להירגע"). כך הם ירוויחו כלי משמעותי לחיים ואנחנו נרוויח ילדים עצמאיים ורגועים יותר שלא נבהלים מעצמם. בסופו של דבר, גם אפשרנו להם ללמוד וגם חזקנו את הביטחון העצמי ואת ההכרה ביכולות שלהם.

רוב הילדים לא נולדים עם היכולת לחלוק, לשתף או בכלל להכיר ברצונות של האחר. הם לומדים זאת עם הזמן, בהדרכתנו, ועל ידי סיטואציות שונות שמאתגרות אותם. זו דרך החיים וחשוב שלא נבהל ממנה או מהם. בגילאים הצעירים ילדים לא חווים דחייה כמו שאנחנו חווים אותה. למדו את ילדיכם להכיר באחר על ידי כך שלא תוותרו על עצמכם מולם ועל ידי כך שלא תוותרו להם מול האחר, גם אם קשה להם. עזרו להם להבין שגם אם יחכו קצת יגיע תורם וברגע שהם יחלקו האחרים יחלקו איתם בחזרה. זו דרך העולם וכך יהיה להם קל יותר להסתדר בעולם שבו הם חיים. גם אם זה דורש לעיתים להתרחק מהסיטואציה שאין שום יכולת להתמודד איתה או אפילו ללכת הביתה.

הלמידה חשובה בהרבה מהרגע הנקודתי עצמו. אל תפחדו מהתגובות או מהקושי, איפוק ורוגע חשובים כאן באותה המידה. התחילו עם הלמידה בהתאם להבנה הקוגניטיבית. בשלב המילולי אך גם בשלבים הטרום מילוליים. ככל שנדבר על הדברים אך גם נעשה ונפעל - תהיה הפנמה ולמידה. חברות וקרבה הן משמעותיות בכל שלבי החיים וכדאי שניתן לקטנים שלנו כלים איך לייצר אותן ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל.

החשיבה הילדית, במיוחד בגיל הרך, מאוד תבניתית ומקובעת. זה טבעי ולא מעיד על בעיה, למעט במקרים חריגים. רוב הילדים בגילאים אלו נוטים להיות קשים עם עצמם ועם הסביבה שלהם והם צריכים שהדברים יהיו בדיוק כמו שהם רוצים וחושבים. זה מגיע מהצורך הבסיסי ביצירת תחושת בטחון על ידי שליטה.

על אף שהחשיבה הילדית הזו כל כך אופיינית נוכל לסייע להם לשחרר, שיהיה להם קל יותר להכיל ולהתמודד עם המציאות. נעשה זאת על ידי כך שנלמד אותם את ההבדל בין 'רוצה' ו'צריך', נראה להם שהם שלמים גם עם הקשיים והאכזבות שלהם. נכיל אותם ולא ניתן להם את התחושה שאם הם עצובים או כועסים אנחנו נבהלים מהם, אלא שם איתנים ורגועים, כך שגם אם מאוד קשה עכשיו יש להם את היכולת לשחרר. לדוגמא, כשהצעצוע לא בדיוק נכנס כמו שהם רוצים והשקית של הבמבה לא נפתחה בדיוק כמו שרצו... נראה להם שאנחנו מבינים, שזה באמת מבאס שהדברים לא תמיד מסתדרים כמו שהם רצו אבל זה המצב ותמיד אפשר להסתכל על זה באור חיובי- שמזל שיש במבה ותמיד אפשר לנסות ולנסות עד שנצליח בסוף במשחק.

גם כאן רוגע ואיפוק מול התגובות שלהם יאפשרו לנו ללמד אותם איך לתפוס את הסיטואציה בצורה טובה יותר, גם כשאנחנו לא הכי מבסוטים. אם אפשר נסו גם להכניס הומור ומשחקיות "איזו במבה מבולבלת מה היא חושבת לעצמה?" או "הצעצוע הזה לא רוצה להסתדר אף פעם מה הוא חושב לעצמו" זה יעזור להם להרגיש שאתם איתם ולשחרר בצורה טובה יותר.

הבסיס לכל הכלים שניתן להם מתחיל ביכולת שלנו לא להיבהל מהסיטואציה, לא להיבהל מהם ובעיקר לא להיבהל מעצמנו. יש לנו את היכולות ללמד אותם המון בהתאם לגיל, בהתאם לעצמם. ילדים הם כמו פלסטלינה. הם הגיעו לעולם שהוא חדש להם והם זקוקים להכוונה ולהדרכה מאיתנו כדי לייצר להם מסע שמותאם להם. ככל שנצייד אותם בכלים פרקטיים ורגשיים, תהיה להם יכולת טובה יותר לבחור את הדרך שלהם בעצמם, באופן שנכון להם. אז השקיעו בגבולות והרגלים ברורים כמו לצחצח שיניים, להתלבש לבד, לישון טוב ולא להרים יד, אבל אל תזניחו גם את הכלים הרגשיים - את יכולת הוויסות, היכולת להכיר באחר והתמודדות עם המציאות בצורה טובה ומשוחררת יותר. כל אלו ישרתו אותם ויהפכו אותם לעצמאיים יותר. כאלו עם כוחות להתגבר והבנה שאין דבר שעומד בדרכם, בידיעה שיש להם גב אמיתי שלא נבהל מהם. כי אחרי הכל אם אנחנו מאמינים בהם הם יאמינו בעצמם, ככה זה עובד.

חן כ"ץ היא עובדת סוציאלית, מומחית להורות ושינה