בגל הראשון של הקורונה אמרתי שאם אני אשמע עוד פעם אחת את המשפט: "לעשות מהלימון לימונדה", אני כבר אגיב בחוסר נימוס, שאם יורשה לי לומר אינו מאפיין אותי. ובכל זאת, כן, מה לעשות, יש גם דברים טובים שקורים לאנשים ויוצאים מהתקופה הזאת.
העובדה שהורים וילדים נמצאים שעות רבות ביחד בבית מאפשרת ניידות בין התחומים השונים בבית. שבירת הטריטוריות, והתחלה של טשטוש בתחומים ששייכים רק לאבא או רק לאימא. החוויה היא שכולם נמצאים ופועלים באותו מרחב, משתמשים באותם משאבים, יש פחות נפרדות והדבר מזמן יותר מעורבות של כל בני הבית בתפעול של הבית והמשפחה.
הילדים חיים בתוך הרשתות החברתיות ונחשפים לסרטונים רבים של בישול, אפייה ומתכונים של איך להכין בבית את מה שעד כה אפשר היה למצוא רק במסעדות. הורים ש'מפנים את הכיסא' עשויים לאפשר בכך לאחד הילדים לשבת עליו.
אני פיניתי את הכיסא של "המבשלת" וזה הזמין לתוך המטבח את כל הילדים. לאורך השבוע מתנהלות שיחות על אוכל, מתכננים מה להכין, מחליפים מתכונים ורעיונות. ילדים שעד כה לא דרכו במטבח ולא לקחו חלק בבישולים מעולם, פתאום נכנסים למטבח. ונוצרה חדוות יצירה ועשייה משותפת סביב הכנת הארוחות בבית.
בין בני המשפחה נוצרת חוויה מחברת וקרובה סביב העשייה המשותפת. מה שבעבר חשבנו שכדי להגיע אליו צריך לנסוע לחו"ל או לבקר באטרקציות שונות, אנו מגלים שניתן לחוות גם בתוך הבית. פתאום מה שזמין, שקיים סביבנו, שנראה יומיומי ולא כל כך מיוחד, הוא הזדמנות לקרבה, לצחוק, להתנסות ולגילוי יכולות.
אלמלא הקורונה, זה לא היה קורה
אלמלא הקורונה, ואם משפחות לא היו מוצאות עצמן סגורות - כל בני המשפחה שעות בבית, אפשר לשער שאולי זה לא היה קורה. אני לפחות יכולה להעיד שאצלי בבית זה לא היה קורה.
עכשיו הם במשך ימים מחליפים מתכונים, מתכננים את כל המרכיבים של ארוחת שישי, עורכים קניות מראש וכל אחד לוקח חלק בהכנות. שישי אחר הצהריים, גל"צ ברקע וכולם עובדים במטבח. אני, גילוי נאות, אמונה על שטיפת הכלים ומאפשרת לאחרים לנצח על ההכנות.
העובדה שהילדים לומדים כעת באופן מקוון ונמצאים שעות רבות יותר במסכים, מובילה את ההורים לחפש אפשרויות שונות לפעילויות עבור ילדיהם שהן מחוץ למסכים. הורים מפנים זמן למשחקי קופסא, יוצאים עם הילדים לגינה הסמוכה ומשחקים במתקנים. טרום עידן הקורונה, היו מפקידים את הילדים במסגרות החינוך ויוצאים ליום עבודה, סופי שבוע וחופשות היו "זמן משפחה". היום מתאפשר להם להיות עם ילדיהם, לפגוש אותם מבעד למטלות היומיום וה"צריך".
אל תפספס
בעבר עסקתי בהוראת תנועה בגני ילדים ולא אחת נשאלתי על ידי הורים על חוג מומלץ עבור ילדיהם. על שאלה זו נהגתי להשיב שהיציאה לגינה הציבורית הסמוכה לביתם תספק את כל הפעילות הנחוצה לילדיהם. פעילות באוויר הצח, תנועה במרחב, מוטוריקה גסה וחוויה טובה ביחד, נטולת לחצים. והנה, מציאות הקורונה מזמנת להורים בדיוק את זה - להיות עם ילדיהם בפעילויות פשוטות המאפשרות צבירת חוויות משותפות טובות ואלו ממלאות את התרמיל בצידה נפלאה לדרך.
הפניות של ההורים, הצורך פחות לסמן את ביצוע המטלות, מאפשרת אף היא יותר מעורבות של הילדים בעשייה בבית. וזה מה שהם יקחו איתם מהתקופה הזאת - לא את הצער על כך שלא נסעו לחופשה ביער השחור, אלא את חוויית ההתנסות שאיפשרה להם לגלות יכולות ועניין בכל מה שקיים במרחב בו הם חיים - בבית.
יהודית אוליבר היא מדריכת הורים מטעם מכון אדלר