רק שלא יהיה לי ילד שמן

"רק שלא יהיה לי ילד שמן" היא מחשבה המלווה הורים רבים, המשוכנעים שהאשמה והאחריות על משקל הילד שלהם מוטלת עליהם.

למשקל יש השפעה מאגית על הדרך שבה הורים מגדלים את ילדיהם. המשקל הוא חזות הכול. הוא מדד לאושרו של הילד, לבריאותו ולחוכמתו, והוא מנבא את עתידו כאדם בוגר. הוא מודיע לעולם אילו הורים אנחנו, עד כמה אנחנו משקיעים בילד ומה מעמדנו החברתי. משקל גבוה אצל הילד נתפס כמום משפחתי, כחולשה משפחתית, ובעיקר כעדות לחוסר כוח רצון, לא רק של הילד אלא גם של הוריו.

רגשות האשם, הכישלון והבושה מובילים את ההורים לחפש דרכי מילוט כדי לחלץ את הילד מעבותות המשקל, כלומר להפוך אותו לרזה. זוהי הצלה שהיא אסון מכיוון שהיא מכניסה את הילד ואת הוריו למעגל הקסמים ההרסני של המשקל שממרר וימרר את חייהם מעתה ואילך. וכך במקום לשמוח באכילתו, ההורים מתבוננים בחרדה בכמויות שהוא מערים על צלחתו. במקום לבשל לו בשמחה, ההורים מבשלים בכעס ובמשורה, ובמקום לשאול אותו איך היה בבית הספר ומה שלומו, שואלים אותו מה הוא אכל בבית הספר. ככל שההורים נאבקים במשקל, כך הוא מקבל ממדים דמוניים. המשקל מסתיר את הילד, מרחיק את הילד, מוחק את הילד. ההורים מתקשים לגעת בו, לחייך אליו, לאהוב אותו. הילד השמן הוא קודם כול שמן ורק אחר כך ילד.

המצב מחמיר כאשר ההורים עצמם נאבקים במשקל שלהם ונכשלים. כאשר ההורים עצמם למודי סבל דיאטטי ושבעי תלאות מזון, כשההורים עצמם גדלו מתוך מריבה מתמדת עם גופם. ההורים שעשו דיאטות, שרזו, השמינו וסבלו מתים מפחד שהילד יסבול כמותם. הם רוצים לחסוך ממנו את הצער שהיה מנת חלקם, חוששים שיחוש דחוי חברתית ויסבול מהצקות חבריו, דואגים לבריאותו, ובעיקר מניחים מראש שחייו יהיו מלאי סבל, ומתוך כך מעבירים את אימתם מן המשקל ומן הסבל שהוא מחולל אל הילד, ומכוננים את הקשר ההורי-ילדי סביב הימנעות מאכילה ואיסוריה.

זאת ועוד, הילד מעתיק את מערכת היחסים הבעייתית של ההורים עם האוכל ועם הגוף. הילד, שבאופן טבעי מגלה את יכולות גופו, מתפעל מכוחו ומיכולותיו, שאוהב את איבריו ונהנה להסתכל על דמותו במראה, לומד כבר בגיל צעיר שהגוף שלו מעציב את הוריו, מדאיג אותם ומאכזב אותם. שהפעולה הבסיסית ביותר, הטבעית ביותר, החיונית ביותר — האכילה — נתפסת בעיני הסביבה כמעשה רע. גרוע מכך, הילד, שבהיותו רך בשנים לא מצליח להפריד בין הגוף שלו למי שהוא, אינו מבין שהוא נולד עם הגוף "הלא נכון", אלא מבין שהוא הילד "הלא נכון". הילד שמחויב להצר, להקציע, להתאפק, כדי שגופו יהלום את תווי התקן החברתיים מבין שהוא לא מתאים. היחסים הבריאים והטבעיים עם הגוף שאיתו נולד מתקלקלים והוא עוין את גופו, כועס עליו ושונא אותו. הוא שונא את עצמו, כועס על עצמו. ילד סוג ב'.

הסביבה המשפחתית נשלטת על ידי שפת הדיאטה שעיקרה עיסוק בלתי פוסק במשקל, בדיאטות, באיסורים ובהגבלות אכילה, בדיבור על איברים, צורות גוף, פעילות גופנית לצורך הרזיה. זוהי שפה צרת עין, רודה ומאשימה, עוקבת ומאימת (Pudney et al., 2019). שפת הדיאטה מעצבת את התקשורת המילולית בין הילדים להוריהם. היא משתיתה את הבעות הרגש, החינוך, העברת המידע על אכילה "נכונה". זהו דיבור שמציב את ההורים בתפקיד "שוטרי חרש" הבולשים אחר משוגותיהם של ילדיהם. והילדים הרעבים הופכים בלית ברירה ל"גנבי מזון" וגופם הופך עדות מתמדת לפשעיהם. הבית הופך למקום ממשטר, אובססיבי ופרנואידי שאינו מסוגל לספק ביטחון והגנה ומעודד הונאה עצמית, שקרים וסודות.

שמנים | איילת קלטר | הוצאת אפיק

"שמנים" ראה אור בהוצאת אפיק, במסגרת סדרת "גלוסקאות" - החוקרת את תרבות המזון הישראלית, מסורות הבישול וטקסי האכילה המקומיים, בעריכת יחיאל צבן