משבר בתוך משבר: זה מה שבני נוער צריכים עכשיו

עם כל התלונות על המורה שאיחרה לזום, על הלינק שלא נפתח, על האינטרנט שמקרטע, על חוסר הבנת הנשמע - סביר להניח שהרבה מתלמידי השכבות הבוגרות יגידו היום שהיו מעדיפים להישאר בבית בסגר הנוכחי. כמתבגרים, בבסיסם, הם פחות מחבבים את הרעיון של למידה במסגרת, ובין הפלייסטיישן לזום, הייאוש שלהם נעשה יותר נוח.

עם זאת, חודשים על חודשים של שהיה בבית בלי המסגרות הפורמליות, תנועות הנוער, המסיבות והמפגשים החברתיים מייצרים קושי גדול, תחושה של בדידות, דיכאון, חרדה והפרעות אכילה. בגילאים המדוברים - 11-16 הם כבר יכולים להישאר לבד בבית, לדאוג לעצמם ולחמם צהריים, והרבה פעמים, הם אפילו דוחים את הבילוי המשפחתי לטובת התבודדות בחדר סגור. כל אלה מעידות על התבגרות, פיתוח מיומנויות ותחילת עצמאות אבל לאורך זמן - זה לא אומר שאינם זקוקים למסגרת, להכוונה ולנוכחות של מבוגר שרואה אותם.

עד כמה שכמבוגרים קשה לנו להכיל את המציאות שמשתנה לנו בכל רגע מול העיניים ואת קריאת התיגר על סדר היום כפי שהכרנו אותו, אצל בני הנוער שנמצאים בדיוק במשבר זהות אישי - הדבר מערער הרבה יותר. הצורך שלהם להרגיש שווים, מקובלים בחברה, משמעותיים, בעלי ערך ושייכים למעגל החברתי יחד עם העבודה העצמית על נפרדות וטיפוח העצמאות נתקלים בשנה האחרונה בחומה אמיתית שמונעת מהם לצאת מהבית, להתפתח מול הסמכות ומול קבוצת השווים ומשאירה אותם רוב היום לבד עם ריבועים שחורים במקום חברים.

מולם, נמצאים ההורים שגם בימי שגרה מתמודדים בתחנת החיים שלהם עם צבר של אתגרים - החל מהגידול והחינוך של הילדים, ביסוס וייצוב מצבם הכלכלי, פיתוח הקריירה והמיצוי האישי, ועד לפגיעה בשעות הפנאי והזמן הזוגי. מאז פרוץ המשבר, מול הכאוס בחוץ ובפנים, מתמודדים ההורים העובדים גם עם המעסיקים או הלקוחות שמצפים מהם שיעמדו בתפוקות, יגיעו ליעדים וישמרו על חדשנות ויצירתיות.

לפעמים, מתוך ההצפה הכוללת הזו והפגיעה האישית בערך, כשלפניהם מופנה גבו של המתבגר הנוהם, יש הורים שיבחרו לקחת צעד או שניים אחורה, למרות שהתפקיד ההורי שלנו לא באמת הסתיים אלא רק עובר טרנספורמציה. הנוכחות ההורית שלנו ממשיכה להיות מצרך חיוני ונדרש, בכל גיל ובכל מתווה למידה - מרחוק או מקרוב.

בתוך העומס הרגשי והפיזי שכולנו נמצאים בו, סיר לחץ של ממש, לאף אחד לא פשוט, ולנו, כהורים, אין את הפריבילגיה להרים ידיים. אם במקום הכעס שבכלל מגיע מהלחץ הכלכלי או בגלל חוסר האיזון בין העבודה לבית, הוויכוח העקר כי אנחנו פשוט עייפים ולא תיקשרנו כל היום או חוסר ההסכמות על כל דבר כי המתבגר שלנו מנסה לחזק את כנפיו כדי לגדול - נבין שהמתבגרים עדיין זקוקים לנו, נאפשר להם להתמודד טוב יותר עם אתגרי הקורונה שמשתרבבים בגשר הלא יציב הזה שהם הולכים בו, בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.

אז למרות שהם דוחים אותנו לפעמים, מסתתרים מתחת קפוצ'ון או דלת סגורה, ננסה למצוא את ההזדמנות להסתכל להם בעיניים, להקשיב לבאסה היומית, לחברה שעצבנה, למשחק המחשב שלא יורד, לכמות השיעורים הלא הוגנת (מבחינתם), לציון הלא משביע רצון. לא נשפוט ולא נבקר, פשוט נהיה שם וניתן מקום לרגש שעולה.

גם אם קשה להם להרים את הראש מהמיטה בבוקר, להיכנס לעוד זום בערבית או לסיים את המטלה להגשה בהיסטוריה - נגיד מילה טובה, נעודד על המאמץ, ננסה לדרבן אותם להיכנס לעוד שיעור ולהתבונן על מערכת השעות והמשימות שלב אחר שלב. בתוך הריחוק הפיסי והתקשור באימוג'ים וקצרנות למתקדמים, ננסה לעזור להם לפענח מצבים בינאישיים, נלמד אותם להיות מסוגלים להביע טוב יותר את עצמם, ונציע להם לראות את הסובייקטיביות של האחר ולכבד אותה.

כשכל יום דומה מדי לאתמול, נעשה רגע סוויץ' בין שגרה למשבר, ממש כמו בין עונות בארונות. נחפש את משאבי החוסן של הילדים שלנו ונזכיר להם אותם. נראה להם איפה ואיך התגברו על קושי בעבר, נשאל מה עזר להם אז, ונחשוב ביחד באילו מקומות או מקרים הם מגלים אומץ ואופטימיות. גם אם היינו יחד באותו הבית כל היום - איש איש מול מסכו, נתפנה לכמה דקות של שוקו וקפה במטבח או במרפסת, ואם לא, נשתדל שלא לפספס ארוחת ערב משותפת. במפגש הזה, סביב השולחן, נתעניין איך עבר עליהם היום ואם למדו משהו חדש, מי אמר מה ומה עיצבן אותם.

אם הם לא מצויים בקושי רגשי יוצא דופן - נשתף אותם במעגל ההחלטות והעשייה המשפחתיים ונבקש מהם עזרה במיוחד בתחומים שהם טובים בהם. כדי לתת להם תחושה של משמעות ושוויון, נחלוק איתם חוויות על העומס בעבודה, נשתף בבלבול שאנחנו חשים לפעמים כשמזיזים לנו פגישה כמה דקות לפני שהיא מתחילה (ממש כמו המורה שהזיז את השיעור בזום), ונגלה להם למה אנחנו הכי מתגעגעים בימים טרופים אלו. אולי נמצא דמיון, מי יודע. שיח אותנטי יעזור לכולנו להבין אחד את השני טוב יותר ויחזק את שרירי האמפתיה שלנו.

כדאי לזכור שלא תמיד נזכה לפידבק מידי מהמתבגרים שלנו. זה קשה ומאד לא מתגמל, אבל גידול ילדים זו משימה לטווח הארוך ואת העידוד אנחנו צריכים לפעמים לחפש במקום אחר. עד שנחזור שוב לשגרת החיים הרגילה אולי, ועד שהתפוח שלנו יבשיל, יתגלגל ויחזור להיות שוב קרוב לעץ, נמצא את הדרך להתעודד, לשייף את המשאבים הפנימיים שלנו, ולעשות מאמץ להיות יציבים ונוכחים אל מול הסערה שמתחוללת בנפשם של המתבגרים.

קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר