כך תגדלו ילדים שמאמינים בשיוויון אמיתי

השנה 2020. מאה וקצת שנים אחרי שנשים במחוכים צעדו ברחובות ודרשו שיוויון זכויות - אנחנו יכולות לבחור ללמוד כל מה שאנחנו רוצות, להביע דעה בדיון שבו הרוב גברי, לקבל החלטות בענייני ילודה, לפתח קריירה מרשימה, ואפילו ללבוש מכנסיים (אם הם באורך המתאים). יש בינינו טייסות, רופאות, מנהלות, עיתונאיות וחוקרות, אבל יש גם פערי שכר, נגישות נמוכה יותר להשכלה, אלימות, הטרדות, ניצול ואפליה. יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשיםמנכיח את הפערים הללו ומביא איתו הזדמנות להעלות למודעות ההורית את חשיבות הדינמיקה בינינו לבין הילדים ואת היכולת להשפיע עליהם כדי שיגדלו לעתיד שווה יותר.

זהירות, פינוק מופרז!
על פי התיאוריה האינדיווידואלית שטווה אלפרד אדלר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, פינוק מופרז, בדומה להזנחה, יוצר סביבה לא בריאה לילדים שלנו. שתי הגישות החינוכיות הללו מונעות מהילד, או מהילדה, להאמין בכוחותיו ובולמות את הרצון שלו לשיתוף. הסבל המתמשך הופך לתסביך נחיתות שכדי לצאת ממנו האדם יחתור להשגת עליונות בכל מחיר ובכל דרך, גם על חשבון ההנמכה של אחרים.

מתוך קונפליקט חיים תמידי על המקום והערך האישי - האדם יהיה עסוק רק בעצמו, בשמחתו או בכאביו, וכמי שלא מזדהה עם הערכים החברתיים ולא מתעניין באחר, יפעל לרוב בדורסנות, אדישות, כוחנות, נצלנות או אלימות.

שיתוף פעולה
כדי לעזור לילדים שלנו להתגבר על תחושת הנחיתות שצצה כבר בתינוקייה מעצם היותם תלויים בחסדי המבוגרים - התפקיד ההורי שלנו הוא לטפח אצל הילדים שלנו תחושת ערך טובה, לגדל אותם לעצמאות ואחריות, לאפשר להם בחירה בתוך גבולות, להתייעץ איתם, לבקש את עזרתם ולהכניס אותם כבר בגילאים הצעירים למעגל ההחלטות. ילד שמרגיש אהוב, נחוץ ויכול רוצה לשתף פעולה במטרה להשתלב באופן ומיטבי במשפחה ובחברה.

כולנו שווים במשפחה
הרבה פעמים כשמדברים על שיוויון במשפחה, הורים נזעקים ומרימים גבה. הם רוצים לשמר את ההבדל בין מערכת ההורים למערכת הילדים, ולטפח את המנהיגות והסמכות ההורית שלהם. הרעיון שעומד בבסיס שיוויון הערך אומר שכולנו נושאים את אותה הזכות לקבל את מלוא הצרכים הפיזיולוגיים והרגשיים שלהם אנחנו זקוקים כדי לגדול ולהתפתח, ולאו דווקא שווים בתפקידינו.

אף אחד לא צודק כל הזמן
כדי להבין את הצורך והמטרות של כל אחת ואחד מאיתנו, יקל על הילדים שלנו אם יכירו את רעיון התפיסה הסובייקטיבית. כשנדמה לנו שיש אמת אחת - נאמין שאנחנו צודקים וכל היתר טועים, כשלמעשה, לכל אחת ואחד פרשנות שונה למציאות. זו, מתדלקת רגשות שונים ומעלה לפני השטח תגובות שונות לאותו אירוע. באמצעות שיתוף בחלומות ובמחשבות שלי, שיקוף של הדברים ששמעתי את האחר אומר, תיווך של המציאות ותיאום ציפיות נוכל לבנות גשר שיחבר בין התפיסות, להימנע מהרבה קונפליקטים וליישב סכסוכים יותר בקלות.

פיתוח תחושת אמפטיה
היכולת לקבל פרשנויות ותפיסות שונות מקפיצה אותנו שני צעדים קדימה, ולצד דוגמא הורית שפועלת בכבוד, חמלה ועזרה לזולת - יכולה לבסס אצל הילדים שלנו תחושת אמפטיה שחשובה כל כך כדי להימנע מפגיעה באחר. בזכות היכולת האמפטית, נסכים לראות את העולם דרך עיניים אחרות, להבין את מי שאיננו אנחנו, להרגיש את כאבו או סבלו כאילו היה שלנו ולרצות לפעול כדי לנחם, להקל או להקטין את מצוקתו.

ויתור על שיפוטיות וביקורתיות
אם הסכמנו שהמציאות מתפרשת אחרת - נוכל לוותר גם על ביקורתיות, שיפוטיות ותחרותיות, ובתהליך ההתפתחות שלנו נשווה את התקדמותנו רק ביחס לעצמנו "של אתמול" (ולא ביחס לאחרים). מי שיחזיק בהשקפת עולם כזו, ינוע ויצמח על גבי הציר האופקי, בו ניצבים כל בני האדם ופועלים במשותף כדי להשיג מטרות חברתיות-אנושיות. דוגמא אקטואלית לתנועה משותפת כזו היא שילוב ידיים ושיתוף המשאבים כדי לייצר חיסון נגד נגיף הקורונה.

אם אתם רוצים לשנות את הגישה ההורית, לחדד את התפיסה, להוקיע אלימות ולקדם שיוויוניות - יש עוד כמה יסודות שתוכלו להטמיע בתוך המשפחה:

נברר מה הערכים שחשובים לנו ונקבע חזון הורי. החזון הזה ימקד את האיחולים העתידיים עבור הילדים שלנו. נדמיין בו את הילדים שלנו כמבוגרים, דבר שיקל עלינו לראות אותם כשווים לנו בערכם, ויסייע לנו לקבל החלטות חינוכיות שישפיעו על המחר שלהם.

נגבש סמכות הורית ולא סמכותניות. ניתן מקום לביטוי האישי של הילד, תוך הצבת גבולות ברורים. נחנך, נאמן ונלווה אותו בשלבי התפתחותו, נצפה להתנהגות עצמאית ואחראית, תוך תמיכה בחיזוק הערך ותחושת השייכות שלו - דבר שיאפשר לו להתפנות להתפתחות וצמיחה. נוותר על דרישות גבוהות מדי, צייתנות וענישה, וציפייה שהילד יוותר על הייחודיות שלו רק על מנת לעמוד בתכתיבי החברה.

נהיה מודל למיומנויות חברתיות. דרך הדוגמא האישית נעזור לילדים שלנו לבסס אדיבות, אמפטיה, איכפתיות ורגישות לחברה. זה יכול להיות בזכות עזרה לשכן המבוגר, ברכת 'בוקר טוב' לשומר בכניסה, הקמת מחסה לחתול השכונה או גילוי חמלה כלפי הילדה שנפלה.

ניישב קונפליקטים. כשהילדים רבים, לא נמהר לעטות את גלימת השופטים ולא נשלוף השוואות מהפרקים הקודמים. נלמד אותם להקשיב, לראות את נקודת המבט של האחר, לכבד את ההבדלים, ונעודד אותם לחשוב יחד דרכים יצירתיות לצמצם את הפערים ולחדש ערוצי תקשורת חסומים.

נעודד בלי להתבלבל. עידוד מעלה את ערכו של האדם ומספר לו (או לה) על המסוגלות והיכולות שלו. כשאנחנו רוצים להעצים את תחושת הערך של הילדים שלנו ולתת להם חיזוקים, נשים לב שאנחנו משקפים את כל הכוחות שראינו בהם ולא משמרים בטעות ציפית חברתיות מגדריות (לא נעודד בנים רק על כוח, דעתנות או גבריות ובנות - על יופי, ויתור ועדינות).

נציע אינסוף אפשרויות. אם בבית שלנו, שני ההורים יכולים לעשות את כל המשימות והפעילויות - נייצר עולם שבו הטריטוריות פתוחות, שיש בו הזדמנות ללמוד ולהתנסות. לצד זאת, נצפה יחד בסרטים שמעצימים נשים, נקריא ספרים שלא מקבעים גברים כאבירים, נבחר בגדים בהתאם לסטייל האישי ונכניס הביתה צעצועים שמרחיבים אופקים.

נחנך לחשיבה עצמאית. בגילאים הבוגרים יותר, נסב את תשומת ליבם של בני הנוער לאופן הפנייה במודעות רחוב, נתווך ידיעות רלוונטיות שהובאו בחדשות, ונעלה לדיון ביקורתי בינינו את קמפיין הפרסום שעלה השבוע בטלוויזיה או את הקליפ החדש שהם צפו בו.

ככל שניתן לילדים שלנו התייחסות אישית ומשמעות, נייצר עבורם מצע לגידול תחושת הערך, ולצד אלה, נעזור להם להתגבר על מכשולים, להתמודד עם דחיית סיפוקים ולהכיל תסכולים - הם יצמחו להיות בעלי תחושת שייכות יותר טובה, ילמדו להתחשב באחרים וייהנו מחוויה של קבלה ותרומה לחברה.

קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר