זה בדרך כלל סימן בינלאומי לעצבות, שיעמום או חרטה - כשאנחנו נאנחים זה תמיד מסמן על דיכאון או הרגשה שלילית שאנחנו חווים - את זה כולם יודעים. אלא שמחקרים שנערכו בשש מכללות בארה"ב ואירופה בחנו את התפישה של אנשים שנאנחים ובדקו את תדירות האנחות בזמן נתון והפריכו את הטענה הרווחת ואת כל מה שחשבנו עד כה.
הפסיכולוגים שקישרו בעבר את האנחות לעצבות התבססו על מחקרים של צ'ארלס דרווין וטענו ש"אינטואטיבית, אנחנו מניחים שאנשים שנאנחים הרבה נוטים להיות עצובים, הם מוצפים רגשית ומתוחים". אלא שלאחר מחקר מעמיק החוקרים הסיקו שלאנחות יש קשר הרבה יותר מסובך עם הרגשות והאמוציות שלנו ממה שחשבנו.
קבוצת המחקר הראשונה שלהם כללה 350 משתתפים שנאנחים לעיתים קרובות. התשובות שלהם קישרו את האנחות עם סבירות גבוהה להיותם לחוצים, מתוחים, מדוכאים, בודדים ועייפים. לעומת זאת, משתתפים טענו שככל שמישהו פחות נאנח, יותר סביר שהם ייתפסו כחברותיים, ידידותיים ומצפוניים.
אבל קבוצת ניסוי נוספת שכללה 510 משתתפים שנאנחים חולקה לארבע קבוצות שונות - אנשים שחולים בסרטן, גרושים, זקנים ואנשים שעוסקים במדיטציה. כולם התבקשו לדרג את תחושות החרדה, הבדידות, המתח, העייפות והסיפוק שלהם מהחיים. הם צויידו במכשירי הקלטה במשך שלושה ימים שתיעדו כל אנחה שלהם.
עוד ב"אסור לפספס"
התוצאות חשפו שאין קשר ישיר בין אנשים שנאנחים באופן תדיר לבין כאלו שכנראה סובלים מרגשות שליליים. מה שעוד יותר מפתיע זה שהממצאים הראו שגברים שנאנחים באופן תדיר יותר, דווחו כאנשים פחות בודדים והיו בסבירות נמוכה יותר מדוכאים. המחקר סבר שגברים שמסוגלים לבטא רגשות שאינם ורבאליים, יהיו יותר מחוברים לאנשים אחרים.
המסקנה הסופית של המחקר: "בניגוד לאמונה הרווחת, תדירות האנחות אינה אינדיקציה אמינה לרגשות שליליים, כולל רמות של דיכאון, מתח, בדידות וכו'. המחקר שלנו מוצא שאנשים שנאנחים באופן תדיר יותר לא סובלים מסימפטומים פסיכולוגיים יותר מכאלו שלא נאנחים".