"יפעת, תעצרי את מכונת הדפוס! אוקיי, הבנת אותי, את האתר. אני רוצה להוסיף משהו חשוב למי שהולכת לקרוא אותי: אל תאמינו לתמונות. זאת אומרת, ברור שאני עדיין לא סובלת לראות את עצמי בתמונות 10 קילו יותר, אבל עדיין, התאפרתי, התלבשתי (בערך), הגיע צלם מקצועי שהתפקיד שלו הוא להוציא אותי טוב ולהגיד לי להרים את הסנטר. אז נכון, יצא סביר, אבל אני רוצה שתאמינו לי - לא ככה אני נראית בחצי שנה האחרונה. עכשיו אפשר לשים את הטקסט המקורי שכתבתי"
בואו נתחיל מהמובן מאליו - ללדת בקורונה זה לא פיקניק, ולא רק כי פיקניק הוא התקהלות אסורה. בתחילת ההיריון המונחים "בידוד", "התקהלות" או "סגר" עוד לא הומצאו. לעומת זאת, את המונח "חופשת לידה" כבר טחנו מספיק.
כן, כיום כולנו כבר יודעות ללא שמץ של ספק שמי שתבע את המונח היה גבר רווק שמעולם לא הביא ילדים - אל תטעו אני לא שופטת, אני אפילו מעריכה אנשים שאמרו "וואלה לא מתאים לי לנגב נוזלי גוף ב-5 השנים הקרובות" - אני רק חושבת שהם לא מוסמכים לעבוד באקדמיה ללשון העברית במחלקת שליה ופריון.
השם שאני הענקתי לתקופה הזו בלב הוא "החלמת לידה", כי מבחינתי יש לפרק הזמן הזה שקיבלתי מטרה מאוד מסוימת: לעזור לי לחזור לעצמי מכל הבחינות: פיזית, רגשית, תעסוקתית. ודבר כזה פשוט לא יכול להתקיים בתקופת קורונה.
תרשו לי לחלק את החוויה הנוכחית שלי לסעיפים, כי המוח שלי בשלב שהוא מאתחל את עצמו מדי שעתיים:
ההיריון
אז נכון, אנחנו מכילות בתוכנו את קסם הבריאה - וגם לא מעט מלאווחים במקרה שלי - אבל היריון הוא גם עומס לא קטן לגוף שלנו. כתוצאה מההיריון כמעט לא יכולתי ללכת (סימפיזיוליזיס, קראו על זה), ובינינו, גם לא התכוונתי ללכת. לשום מקום.
פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. מלחלות שניה לפני הלידה וללדת בבידוד כשצוות עם חליפות מסביבי, מלחלות ולהדביק את התינוק, לחלות ולהדביק את ההורים שממש בקושי פגשתי, בגדול שלל וריאציות של הדבקות שוקללו אצלי במוח. פשוט שמתי את עצמי בבידוד מונע, ומזל, פשוט מזל, שאת העבודה שלי אפשר לעשות מהבית.
זריקת מציאות כואבת: בתקופה המפחידה באמת של הקורונה דודה שלי נפטרה, וכדי לא להסתכן וכי כל תזוזה עלתה לי בבריאות, לא הלכתי להלוויה. את האמת? תחושה נוראית, עד היום.
הלידה
עכשיו, אני יודעת שיש נשים שמגיעות, מפליצות ויוצא להן תינוק חמוד שישן לילות שלמים, אבל מבחינתי, לידה היא סוג של טראומה. כדי להתאושש ולהבין מי אני - אני צריכה איתי כבר בבית החולים אנשים. שישמחו בשבילי (או במקומי), שיחבקו, שיקלו ויעזרו במה שאפשר. כמובן שבגלל הקורונה הגבילו את המבקרים ל... אחד.
עוד בוואלה!
רק מלווה אחד יכול היה להיות איתי לאורך כל התקופה, ושימו לב: א-ס-ו-ר לו להתחלף. כך יצא שאני בקושי תפקדתי, ובן הזוג היה צריך לטפל לבדו כמעט שבוע בשני תינוקות, כשאחד מהם גם מחובר לעירוי ונשאר בתינוקייה. כמעט שבוע היינו בבית חולים ורק אז חזרנו לבת ה-5 שלא ראתה אותנו עדיין וחיכתה לנו בבית, הזדמנות לתרגל תחושה אימהית בולטת - אשמה.
עייפות מתאומים מנצחת מגיפה עולמית
לאחר חודשים הריוניים שבהם ראיתי את משפחתי רק ממרחק 2 מטר כשהם מניחים לי שקית עם חמין בפתח הדלת כמו כלבלב, זהו - הקמנו ממשלת אחדות. מעכשיו, הייתי צריכה את שתי המשפחות משני הצדדים כמו אוויר לנשימה. בשבועות הראשונים של ההחלמה מקיסרי חירום, הסבתות עשו כאן משמרות בלילות וכולם התייצבו לעזרה. גם עכשיו - כולם ממשיכים להגיע למרות הפחד שבת ה-5 תשאיל את הווירוס מהגן. ככה זה, עייפות של תאומים מנצחת פחד ממגיפה עולמית.
סגר שני
ילדתי במאי, וכמה חודשים אחר כך, כשאני אמורה לטייל עם התינוקות בחוץ ולנשום עמוק אוויר צח שלא כולל בו משהו טיפתי - סגר שני. מה סגר? 3 ילדים בבית? אני? לבד? מתי האימא האמיתית שלהם באה להחליף אותי?
בסגר הראשון, היינו לבד בבית בהיריון עם ילדה בת 5 שחושבת שאנחנו חברות שלה מהגן וכופה עלינו משחקי תפקידים של LOL. איך אומרים? זה באמת היה משחק ילדים. עכשיו, הייתה חגיגה עם שלושה ילדים בבית, כשלמרבה ההזיה - המטפלת יכלה להיות איתנו אבל ההורים לא. עד עכשיו המוח שלי לא מצליח לקלוט את האבסורדים של 2020.
מה כן החזיק אותי טיפונת שפויה? זוכרות את מלחמת המפרץ? אז הזיכרונות שלי מאשכרה מלחמה אמיתית מסתכמים ב"וואוו השגתי מדבקות זוהרות לערכת האב"כ!". מסקנה - ההורים שלי עשו עבודה לא רעה בכלל. אז עכשיו, כהנחיה התנהגותית לעצמי, ניסיתי לתת זיכרונות נעימים לילדים.
התינוקות כמובן לא יבינו שיש מגיפה עולמית גם אם אני אתרגם להם את זה ל "אגי! אגו! אבובובו!", אבל הם בהחלט מרגישים אם ההורים בסטרס, ובטח ובטח שילדה גדולה תרגיש את זה. כך מצאתי את עצמי מג'נגלת בין הילדה והתינוקות כשאני ממציאה בבית משחקים כמו "מצאי את ביצת הקינדר", "תחרות התאמת זוגות גרביים" וכמובן מה שכל הורה הגיוני עושה - אאוטסורסינג של חינוך הילדה ל-VOD של יס.
מי אני בכלל?
איך אני יכולה לחזור לעצמי פיזית, ולפחות לנסות להקל על כאבי הגב שנותרו לי מההיריון, כשחדר הכושר שלי נסגר (ואני מפחדת ללכת למקום אחר)? איך אני אמורה להביע את עצמי כשיש לי 4 בגדים במידה שלי (ואני מפחדת מהקורונה בחנויות. אוקיי גם מהמראות בחנויות)? וכשמבחינה הורמונלית אני אדם הזיה שבוכה בזמר במסיכה?
החלק האחרון הכי גרוע, אני יודעת. הדברים הכי בסיסיים שהם אני, כמו הטבעות שתמיד היו עלי ולא עולות יותר, או תכשיטים אחרים שאני לא יכולה לענוד כי תינוקות יכולים לתלוש ממך גם את האוזן, לא מתקיימים לאחר הלידה ואפשר לומר גם שנה אחריה.
בקיצור, אני עוד לא שם, ומה שמתאפשר בהיריון רגיל מבחינת שיחזור הנפש והגוף - לא יכול להתקיים כעת. קשה לי להסביר עד כמה זה גורם לתחושת ניכור ומצוקה.
והערת ביניים - נשים הן הנפגעות העיקריות מהמגיפה, בין אם בפיטורים או בהורדת אחוזי המשרה כדי להישאר בבית עם הילדים. חזרנו עשרות שנים אחורה מבחינת התקדמות האישה ואני מניחה שנשים בהיריון נפגעו מהמצב אף יותר. לכי תנסי למצוא את עצמך כשגם את המסגרת של העבודה איבדת.
מעגלי תמיכה
החברות, המשפחה והקולגות שלי הם הרבה יותר מסתם אנשים שסביבי. הם החמצן שלי, אלה שמזכירים לי למה קמתי בבוקר, ואת העובדה שאני מצחיקה (לפעמים) או ממורמרת (תמיד) ושאני ממש טובה בלהיות שניהם ביחד. כשאין לי את התזכורת הזו סביבי - כל מה שנשאר זה צל חיוור של מישהי עם קליפס, חולצה ספוגת פליטות ותחושת ייאוש של שקמיסט עם דפוק.
ישנן צרות גדולות יותר?
כמה לגיטימציה יש לנשים בהיריון להתלונן בתקופת קורונה? כמה אנשים קראו את הטקסט הזה וצקצקו "אוי אוי אוי"? אנשים מסביב מאבדים את פרנסתם או מאבדים את החיים שלהם למגיפה עולמית. האם אני באמת יכולה לבוא ולהתלונן אחרי ש"כולה" הבאתי יצורים חמודים לעולם? הבעיה היא שכשאת לא מספרת לאחרות/ים כמה כואב לך וקשה לך - את נשארת עם עצמך. בתחושה בודדה מתמיד. עצובה. באמת.
אז את כל זה כתבתי כדי ולספר לך שאם את במצבי - את לא לבד. יש לך סיבות לכעוס, לבכות, לצעוק על מי שאומר לך שאין לך סיבה לבכות. תהיי עצמך, תאמרי את האמת לכולם וככה גם תקבלי את העזרה שאת צריכה.
לפניות למור בירן