גם אותי הקורונה כיבתה. זה מה שזה עשה לילדים שלי

בשבועות האחרונים הרגשתי איך הקורונה מכניעה אותי. בסגר השני נדרשתי להיות חזקה, הישרדותית, להתמודד עם הכל, כל הזמן. אבל ברגע שהילדים חזרו למסגרות הרגשתי איך אני קורסת אט אט ומתחילה להשתבלל בתוך עצמי. יש לא מעט דיבורים על דיכאון בשנה האחרונה. על עליה משמעותית בצריכה של ציפרלקס, אבל זה לא זה. זה לא בהכרח דיכאון. זו פשוט תקופה מאוד קשה. תקופה בה כל אחד מאיתנו נפגע בצורה כלשהי, איבד משהו. איבדנו תרבות, איבדנו אפשרויות, איבדנו שיח קרוב וחיבוק, איבדנו חופש, איזון, איבדנו וודאות, טיולים, מסיבות, איבדנו חינוך, וברגעים מסוימים איבדנו גם את עצמנו.

ברגעים האלה, בהם הרגשתי שאני מתחילה לנבול, ראיתי איך הילדים מתחילים לנבול יחד איתי. פתאום הערבים נהיו יותר סוערים, הבקרים נעשו קשים. מילדים שמקשיבים, צוחקים, משתפים פעולה מצאתי שלושה שמנסים לבדוק אותי, לראות איך אני אגיב ואם אגיב בכלל. מהר מאוד הייאוש התחיל לחלחל ואיתו גם הצעקות, האיומים העונשים. החינוך הזה שאני לא אוהבת. ההורות הזו שהבטחתי לעצמי המון פעמים שלא תהיה בבית שלנו. אבל יש רגעים שהיא שם.

במשך זמן מה פשוט הייתי שם, ניסיתי לקבל את המצב ולזכור שהם רגילים לאימא אחרת, חזקה יותר, סובלנית יותר שמסוגלת להיות שם עבורם. ועכשיו אני לא האימא הזו, אני קצת אחרת. הם לא יזכרו רק את זה, הם יזכרו אותי בכל כך הרבה מצבים ולא רק את השנה הזו, את זה אני יודעת. אני גם יודעת להגיד שהם חזקים וסתגלנים ויש להם אחד את השנייה, שזה דבר כל כך חשוב. ובעיקר יש להם את עצמם ואת כל מה שלמדתי אותם.

בימים האחרונים התחזקתי. פגשתי יותר חברות, חייכתי יותר, התאמנתי יותר, התאוששתי. זה הדהים אותי לראות איך ההתאוששות הזו הובילה לשינוי אדיר גם אצלם. איך קמצוץ של רוגע פנימי וסבלנות שלי מובילה לפלאים אצל הילדים שלי. תומי קם בבוקר והצהיר שהיום הוא עושה מהר את כל המטלות שלו כדי שיהיה לו זמן לשחק. באותה שנייה יהב קפצה מהמיטה והתארגנה בשנייה. ראינו איך הם מתרגשים מהחיזוקים שלנו, מהמילה הטובה. אוטומטית עוזרים יותר בבית ועם אחיהם הקטן.

באותו ערב דאגתי להחזיר את השגרה הקבועה שלנו. נמנעתי מלתת לדברים פשוט לזרום וישר אחרי המקלחת הוצאתי ספר חדש. קראנו אותו יחד, צחקנו והרגשתי איך הם מרגישים אותי אחרת, איך הם מחפשים את תשומת הלב שלי. אבל הפעם ממקום חיובי ולא ממקום עייף שלי ותגובה אוטומטית שלהם. הסברתי להם שאני אקריא להם עד 20:30 ואז הולכים לישון. בניגוד לתקופה האחרונה, הם שיתפו פעולה והלכו לישון בחיוך. חזרנו לעצמנו. זה באמת לא דרש המון, רק יחס ממוקד ורצון טוב של שני הצדדים.

הילדים האלו שלנו הם שיעור לחיים, בכל גיל. הם מורידים ומרימים, מקשים ומחזקים ובעיקר דורשים מאיתנו כל יום מחדש להתבונן פנימה ולחשוב על איזה אנשים אנחנו רוצים להיות, על אילו ילדים אנחנו רוצים לגדל ואיזו זוגיות אנחנו רוצים ללמד. הם מראה אינסופית שלנו את עצמנו, וככל שננסה להתכחש לזה, זה רק יכה בנו בעוצמות חזקות יותר.

הקורונה מקשה, מטלטלת ולעיתים מביסה. אבל היא גם שיעור אדיר לנו ולהורות שלנו. הילדים שלנו צריכים אותנו שם בשבילם חזקים. הם יצליחו לחוות אותנו במקומות קשים ולהבין אותנו, אבל לתקופות מסוימות, ואז הם פשוט יסתכלו לנו בלבן של העיניים וידרשו שנחזור להיות ההורים שלהם, בגרסה הכי טובה שאנחנו יכולים, כי אחרת יהיה פה כאוס. הילדים שלי הם ילדים טובים וחזקים ומבינים. הם פשוט עדיין ילדים והם צריכים את אימא שלהם שם בשבילם, אחרת הם מאבדים את הדרך. הם צריכים אותי פחות ביקורתית ומתקיפה, ויותר רכה ומציעה אלטרנטיבות. פחות מענישה ויותר סומכת ומלמדת לקחת אחריות על מעשים. פחות צועקת ויותר מדברת באסרטיביות ועקביות.

הכי קל לפעמים להוציא עליהם את התסכול שלנו, אבל אז הם סתם יישאו אותו במקומנו בעולם. במקום ללמד אותם איך לשחרר את הכעס ולנשום. הם צריכים אותי שומרת על עצמי מעצמי, מהם מהעולם. זה לא האחריות שלהם להקל עלי או לוותר לי כי אני במקום לא טוב, זה גדול עליהם עדיין. הם צריכים אותי שומרת עלי ועליהם כדי שהם יוכלו להישאר ילדים. וכולנו בעיקר צריכים שהקורונה תגמר, שיהיה קצת שקט. גם זה יקרה מתישהו.

הכותבת היא עובדת סוציאלית, MSW - מומחית בהורות ושינה