בסרט "הרקולס" בגרסת וולט דיסני יש סצנה שבה הוא נלחם נגד נחש אימתני. הרקולס מצליח לכרות את ראשו, הקהל מריע, אבל אז הנחש מצמיח שני ראשים תחתיו. ומאותו רגע, במקום כל ראש נוסף שהוא כורת, צומחים עוד ועוד ראשים. ברגע מסוים המאמן שלו, הסאטיר, נעמד ומכריז ברצינות תהומית, כאילו שיש בכוחו לקבוע את הכללים: "בלי עוד ראשים".
זו הרגשתי לגבי 2020, ואני מניחה שאני לא לבד. שתלך, שתיקח איתה את הקללה הזאת, שנוכל "רק" להעריך את הנזק ולהתחיל לשקם, לרפא, לבנות מחדש, והכי חשוב - להתקרב. קשה לעשות את כל אלה כשמתווספים כל הזמן עוד ועוד "ראשים".
חיסון הקורונה שהגיע אלינו אמנם מפיח תקווה שעוד מעט יוחזרו אלינו המימדים הבסיסיים של הרווחה האישית שלנו: קירבה חברתית וחופש תנועה, הפרנסה, זכויות האזרח, ועוד ועוד. אבל - החיסון לא יחזיר את הזמן לאחור.
לכן, חשוב שננסה לראות גם את הדברים הטובים שקראו לנו ב-2020, כי הרי לא הכל שחור. אותי אישית, שנה זו דחפה לכיוון יצירתיות שלא זכרתי כמוה שנים, ולפריצת דרך מקצועית. תשאלו את עצמכם לאיזה כיוון חיובי דחפה אתכם שנת 2020, אני בטוחה שלא יקח הרבה זמן עד שהתשובה תקפוץ בראשכם. תנסו לעשות את התרגיל הזה גם עם דף ועט ועם כל המשפחה ביחד, ולשתף אחד את השני בדברים שכתבתם.
לכולנו ברור שהמציאות הנוכחית מבאסת, מאוד. 2020 עשתה בנו שמות, יש על מה להתאבל, יש ממה לדאוג. אם עוד לא עשיתם את זה עד עכשיו, זה הזמן לכך, כי אחר כך כבר יהיה מאוחר, זה הזמן להפעיל את הכוחות היצירתיים ואת כל מעגלי התמיכה האפשריים שברשותכם. זה הזמן לשאול את עצמנו מה שלומי? למה אני זקוקה? מי יכול לעזור לי?
עוד בוואלה!
שמים את 2020 מאחורינו
עבורי, לחיות את החיים זו המשמעות הכי גדולה. אני מתייחסת לזמן כאל משאב מאוד יקר ואני שונאת לבזבז אותו. אני גרועה ב"פשוט להיות", אבל מאומנת מאוד בקביעת עדיפויות. בשביל לבחור ולהחליט אני משתמשת במבחן האנרגיה: האם לאחר שאני עושה משהו אני מרגישה יותר טוב או פחות טוב מקודם. אני משתמשת במבחן הזה בכל מה שאני עושה. זה עוזר לי להתרחק ממקומות, מצבים ואינטראקציות שבסופן אני מרגישה מרוקנת, עצובה, מתוחה או עצבנית. למה שאני חייבת לעשות ואינו מרומם נפש, כמו סידורים וכלים, אני מוסיפה משהו "מרים" כמו האזנה למוזיקה או לספר, הרהור במשמעות החיים או ניסיון (בדרך כלל כושל) לתרגל מיינדפולנס. אם הייתה לי אינטראקציה לא נעימה, אני חושבת איך אוכל להתמודד טוב יותר עם מצב כזה בפעם הבאה.
אני חסידה גדולה של חשבון נפש. זה לא דבר קל, חשבון נפש אומר לדווח לעצמנו על הפער בין מי שאנחנו ומה שאנחנו עושים לבין מה שאנחנו רוצים להיות או לעשות. אם חשבון הנפש הוא אמיץ, נראה את הפער בין מה שאנחנו עושים לבין הערכים שלנו. אם לא נקבל על עצמנו את האחריות לעשות משהו עם הפער (להתאמץ לממש את השאיפות שלנו) או להשלים אתו (להוריד את הציפיות), נמצא את עצמנו באותה נקודה, עם אותה תוצאה, בחשבון נפש הבא.
יש חלקים במציאות שלא ביכולתנו לשנות, יש חלקים ששווה לנסות לשנות על ידי אקטיביזם חברתי, אבל אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו. זה לא קל ואי אפשר לעשות את זה לבד.
ההשקעות הטובות ביותר שעשיתי בחיי, ואני עדיין עושה, הן לימודים וטיפול, שהוא גם תהליך של לימוד, כשאנחנו והחיים שלנו הם חומר הלימוד. חשוב שנזכור כי מה שדורש טיפול ולא מטופל הופך עם הזמן להתמרמרות ולחרטה, והופך לבסוף לדבר הקשה מכל: להחמצה של חיים. החמצת החיים היא בזבוז הזמן היקר, החד פעמי והקצר שניתן לנו מבלי להגשים את הפוטנציאל הטמון בנו, במקום לאהוב, להתפתח, ליצור, לתרום וליהנות מכל אלה.
אז זה הזמן לעשות את השינוי, להותיר את הרע והבאסה מאחור ולהתמקד בטוב שיבוא. כעת עלינו להסתכל למציאות בלבן של העיניים, לנשום, להחליט, לאסוף כוחות, לגייס עזרה ולעשות את הצעד.
ד"ר אנאבלה שקד היא מייסדת ביה"ס פסיכותרפיה במכון אדלר