שבוע שלישי לתוך הסגר, ואנחנו כבר עמוק בלמידה מרחוק, עבודה מרחוק ויחסים מרחוק. למעשה, אנשים רבים כלל לא שבו לעבודתם מאז הגל הראשון. בזכות הזום ואפליקציות אחרות המאפשרות עבודה שמרגישה "עם" אבל היא בלי, הם בבית כבר חודשים. אולי עם אנשים ויחסים בינאישיים, אבל בלי מגע וקירבה אישית ופיזית. גם עבור רבים מהילדים, בעיקר הגדולים שבהם, לא היתה שגרה בין ה"גלים", ואיש לא יודע מתי ואם היא תשוב.
בבית שלנו יש שש נפשות בגילאים שונים, וממש ניתן לראות את ההשפעה השונה של הלמידה/ עבודה מרחוק בכל גיל, בדגש על היחסים הבינאישיים.
ביום בהיר אחד, הורגלנו כולנו לפורמט החדש. אפילו המבוגרים (סבתא וסבא), אלו שבדרך כלל קצת פחות טכנולוגיים, מצאו את עצמם חלק מהתופעה שמוציאה אותם מהבידוד והריחוק שנגזרו עליהם. הם התגברו על המכשולים על מנת לייצר אי של יחסים בינאישיים. כי כאלה אנחנו בני האדם - יצורים חברתיים המתקשים לחיות לבד. ובשל "מחיר" הבדידות, אנחנו מתעלים ולומדים איך לייצר חברה, גם אם זה דורש ללמוד אפליקציה חדשה בגיל 70 ומעלה.
אנחנו, דור ההורים, עוד אמביוולנטים לחיי הזום האלה. רוב ההורים מתקשים לקבוע אם הם אוהבים או שונאים את מצב העבודה החדש. עבודה מהבית אמנם מיטיבה במעורבות בבית ובמשפחה, אך בתנאי לחץ, אי וודאות וסגר - זה לא קל. אופן העבודה הזה יוצר סערת רגשות, ריבים חיכוכים, לצד חיסכון בזמן, דלק ופקקים. יש יעילות ופרודוקטיביות של עובדים, שאינם "מתעכבים" על שיחות מסדרון, אך מן הצד השני, לעבוד ובמקביל לתפעל זום של הילדים, לא תמיד יותר יעיל מעבודה במשרדים.
אצל ילדים, המציאות מורכבת אפילו יותר. ילדים הלומדים בבית הספר מוצאים את עצמם באינטראקציות חברתיות שונות מאלה שהיו רגילים להן עד כה. המריבות על שעות מסך ביום עם ההורים נפסקו, ויום הלימודים שלהם השתנה לגמרי, ולא רק בזמן השיעורים. בהפסקה, בין שיעורי הזום, הם נשארים מחוברים וממשיכים במשחקים הווירטואליים עם החברים, בניגוד לבית הספר שבו הם צריכים להיות בלי הניידים למשך כמה שעות. למעשה, בגילאים הללו התשתית החברתית שלהם נמצאת בכל מקרה במסכים, ברשתות חברתיות ואפליקציות משותפות (טיק טוק, פורטנייט, אינסטגרם ועוד).
אל תפספס
הילדים האלה נדרשו לשלם "מחיר" אחר - בלמידה. לא אחת אני שומעת הורים אומרים "זהו, נגמרה השנה" או "הם לא לומדים כלום". אז החדשות הטובות הן שהלמידה המשמעותית והחשובה ביותר שמתקיימת עבורם בימים אלה היא הפיכתם ללומדים עצמאיים. בעתיד, כשהם יהיו גדולים ובשוק העבודה, זו תהיה מיומנות הכרחית, שכן אנשים ידלגו בין מקצועות שונים ותידרש מהם הרבה אחריות אישית ולמידה עצמאית.
ילדי הגן משלמים את המחיר הכבד ביותר
הצעירים במשפחה, הילדים בגילאי הגן, למעשה משלמים את המחיר הגדול ביותר בהקשר ליחסים חברתיים. הצעירים הללו, ילדי הגנים, חדשים בחיים (0-5 שנים), וכמעט שנה מחייהם זהו טווח ארוך וגדול בהתייחס לסך חייהם. כך שלמעשה, רובם לא זוכרים את המציאות שהייתה כאן לפני הקורונה. טווח הזיכרון שלהם קצר, בשל גילם, מה שאומר שהם בעצם נולדו למציאות שבה נדרש "ריחוק חברתי", "כל אדם מסוכן" ועוד תפיסות חברתיות של העידן הזה, המעודדות ריחוק לשם הגנה עצמית. הבת שלי, בת 3, כמעט ולא זוכרת מה זה חיים בלי: קורונה, מסיכות, למידה מרחוק, זום וכדומה.
ההשפעה על הילדים בגילאים אלו עדיין לא ידועה, מפני שהם כה צעירים, רכים ורובם אף אינם מדברים. אך אין שום ספק שהמציאות החברתית שלהם נפגעה באופן חד משמעי.
איזה דור הם יגדלו להיות? חשבו על זה - הגננת, שהם עוד לא ממש מכירים, יושבת מולם עם מסיכה על הפנים. הם אינם רואים או לומדים מה הן הבעות הפנים, מתי היא שמחה ומחייכת, מתי היא רצינית או כועסת. הבעות פנים זה אחד הכלים המשמעותיים עבורנו בני האדם ביחסים בינאישיים, איך גדלים בלי ללמוד את זה?
באופן אישי, בבית עם ארבעה ילדים הדיסוננס הוא גדול. מצד אחד זה מרגיש כל בוקר כמו התעוררות אל תוך סיר לחץ, ומצד שני יפה לראות את האחריות האישית של הילדים והעזרה הדדית האחד לשני. הזום נכנס לחיינו במפתיע, אך הוא כאן להישאר, בכך אין ספק. כדאי שנהיה מודעים להשפעות שלו על היחסים הבינאישיים ויצירת קשרים חברתיים, בעיקר בגיל הרך.
קרן אור אורן, אחראית הגיל הרך והספורט במכון אדלר