COVID-19 היא מחלה שתוקפת כל מיני מערכות בגוף וגורמת לנזקים לריאות, ללב, לכבד, לכליות ולעוד איברים. אבל היא גם הרסנית לבריאות הנפשית שלנו, ובמקרים רבים, הקבוצה הפגיעה ביותר היא נשים.
במחקר חדש שנערך על ידי CARE, ארגון סיוע בינלאומי ללא כוונת רווח, החוקרים מצאו כי אף על פי שכמעט אף אחד לא חסין לחרדה, הדאגה והעייפות הרגשית הכוללת של מגיפת הקורונה, נשים, בהשוואה לגברים, נוטות לדווח כמעט על פי שלושה בעיות הנוגעות לבריאות הנפש (27 אחוזים לעומת 10 אחוזים). בעיות אלה כוללות חרדה, חוסר תיאבון, קושי בשינה ובעיות בהשלמת משימות יומיומיות.
המחקר הגדול כלל סקרים של 10,400 נשים וגברים ב-38 מדינות כולל ארה"ב, כמו גם אחרים באמריקה הלטינית, אסיה והמזרח התיכון. החוקרים שאלו תחילה את המשיבים על מצבם הרגשי, ואז בדקו לעומק מה עומד מאחורי הבעיות. "היו לנו הרבה נתונים איכותיים מנשים על לחץ, פחד, חרדה, דאגה לעתיד", אומרת אמילי ג'נוך, מנהלת ניהול ידע ולמידה ב-CARE, שהובילה את המחקר, "ואז חקרנו בתגובות האלה וחיפשנו את הגורם הסיבתי".
פעם אחר פעם, מה שג'נוך ועמיתיה מצאו היה שנשים היו נתונות ללחץ ספציפי, שגברים לרוב לא נחשפו אליו, ובאופן גורף, גורמי לחץ אלו היו כלכליים. בארה"ב, למשל, מפברואר עד מאי, פוטרו 11.5 מיליון נשים לעומת 9 מיליון גברים. ואובדן המשרות הללו התרחש במערכת שבה נשים כבר מהוות 66.6 אחוזים מכוח העבודה ב-40 המשרות הכי פחות משתלמות במדינה.
אל תפספס
חלוקת העבודה בבית מטילה על נשים גם נטל רגשי כבד יותר. בארה"ב, 55 אחוזים מהנשים המועסקות עושות עבודות בית לעומת 18 אחוזים מהגברים, ונשים נוטות לבלות כפול מכמות הזמן עם ילדיהן מאשר גברים. כאשר בתי ספר נסגרים וילדים נותרים בלימוד מרחוק בלבד, הנטל לשמור עליהם מרוכזים ולבדוק את מטלותיהם מוטל באופן לא פרופורציונלי על נשים. באמריקה הלטינית, כך עולה ממחקר ה-CARE, נמצא פער זה חמור עוד יותר, כאשר שם 95 אחוזים מנטל הטיפול בילדים הוא על נשים.
חוסר ניידות ואיסורים חברתיים ודתיים
הדברים קשים עוד יותר בעולם המתפתח. בבנגלדש, שם נשים פוטרו פי ששה מגברים בעקבות נגיף הקורונה, ושם באופן מדהים 100 אחוזים מ-542 הנשים שנסקרו דיווחו על בעיות נפשיות מוגברות. השיעור הרגשי מחמיר בגלל חוסר ניידות - או בגלל איסורים דתיים מחמירים האוסרים על נשים לצאת מהבית ללא ליווי של בן משפחה גברי או בגלל חוסר גישה לתחבורה ציבורית. כך או כך, זה מגביל את הגישה שלהן לשירותים כמו טיפול נפשי - ובמקרים רבים הן זקוקות לכך מאוד.
"כשאתה שואל נשים אם החרדה שלהן עלתה, הן אומרות 'כן, והנה למה: אני לא בטוחה כמה ימים עוד אוכל להאכיל את משפחתי. אני חוששת שאאבד את עבודתי ואין לי תוכנית גיבוי", מדווחת ג'נוך.
בעיות דומות הופיעו במזרח התיכון, כאשר 49 אחוזים מהנשים בלבנון דיווחו על אובדן מקום עבודה לעומת 21 אחוזים מהגברים. בקהילות פלסטיניות נשים שיש להן משרות נוטות להיות מועסקות בתחומי סיכון גבוה, כאשר 44 אחוזים מהן עובדות כמורות, אחיות או תפקידים אחרים בחזית. ואם הן מתחילות לסבול רגשית מהמתח, לעתים קרובות הן מקבלות מעט עזרה: רק 8 אחוזים מהנשים אמרו כי יש להן גישה לטיפול נפשי הולם, לעומת 67 אחוזים מהגברים.
עומדות בפני "בחירה איומה"
"לעתים קרובות", אומרת ג'נוך, "נשים מורשות ללכת רק לנשות מקצוע בתחום הבריאות, ואחוז הרופאות הוא נמוך. כמו כן, לעתים קרובות מצופה מנשים ללכת לשירותי בריאות שונים עם בן משפחה גבר שמלווה אותן, וזה לא תמיד אפשרי - במיוחד במהלך הקורונה".
במקומות אחרים ברחבי אסיה, נשים נוטות לעבוד גם בתחומים שחושפים אותן לסיכון גדול יותר להידבק בנגיף הקורונה, כולל עבודות מפעל צפופות, תעשיית האירוח וסחר מיני. ברחבי העולם, נשים מועסקות באופן גורף יותר מגברים גם כעוזרות בית, וכאשר הופעלו הסגרים, רבות עמדו בפני בחירה איומה: הן יכולות להסגר עם משפחת המעסיק שלהן ולהחזיק בעבודתן, או להסגר עם המשפחה של עצמן, ולאבד את מקור ההכנסה שיאפשר לפרנס אותם.