כל ההורים שואפים לגדל ילדים מוצלחים ומצליחים, כאלה שיעשו חיל בלימודים, יגדלו להיות אנשים טובים וינהלו מערכות יחסים שיובילו בסופו של דבר להקמת משפחה משלהם. אבל לא כל סגנון הורות תורם למטרה הזאת באותה מידה. מחקר חדש וארוך טווח שנערך במשך 19 שנים ועקב אחר 184 מתבגרים ומתבגרות מגיל 13 ועד גיל 32, מצא שאלה מהם שגדלו עם הורים שתלטנים היו בעלי סיכוי נמוך יותר להגיע להישגים אקדמאיים ולתחזק מערכות יחסים רומנטיות.
המחקר פורסם בכתב העת Child Development, שעוסק בהתפתחות הילד, והוא מהווה חיזוק נוסף לכך של'הורות הליקופטר', סגנון הורות שמאופיין בהתערבות גבוהה של ההורה בחייו של הילד, יש השלכות שליליות שיכולות ללוות את הילד לאורך כל חייו, גם בבגרותו.
לאורך השנים נערכו מספר מחקרים שבחנו כיצד משפיע השימוש בשליטה פסיכולוגית באמצעים של אשמה ואהבה ככלי מניפוליטיבי שגורם לילדים לעשות כרצון הוריהם, אולם אף אחד מהם לא בדק את ההשלכות ארוכות הטווח, כמו במחקר הנוכחי.
"מאוד רצינו לראות למשך כמה זמן נמשכות ההשפעות הללו בבגרות", אמרה החוקרת אמילי לוב מאוניברסיטת וירג'יניה. "היה מעניין לראות ששליטה פסיכולוגית היתה בעלת קשר חזק לבעיות במערכות יחסים רומנטיות ורמות נמוכות יותר של הישגים חינוכיים גם לתוך העשור הרביעי בחיי הילדים", הוסיפה.
בשנת 1998, גייס המחקר תלמידי כיתות ז' ו-ח' מבתי ספר ציבוריים. הילדים, שהיו בערך בני 13, זומנו למעבדה ביחד עם החבר/ה הכי טוב/ה שלהם, והתבקשו לבקש עזרה או תמיכה מהחבר/ה בבעיה כלשהי שהטרידה את הילד משתתף המחקר באותו זמן. בני הנוער היו מדברים ביניהם על הבעיה, בזמן שהחוקרים צופים בהם ומעריכים את מידת המעורבות של הילדים בשיחה.
"כבר בגיל 13 הילדים הללו התקשו לבקש ולקבל תמיכה, אך נראה שהבעיה הלכה והחמירה ככל שהם התבגרו", אמרה לוב. ילדים שהוריהם היו שתלטנים יותר היו גם אהובים פחות על ילדים מקבוצת השווים שלהם והיה להם קשה יותר לחשוב על סיטואציות חברתיות וניואנסים חברתיים והם גם היו פחות טובים בלקחת בחשבון פרספקטיבות שונות משלהם.
משתתפי המחקר זומנו שוב לתצפיות בגילאי 15, 16, 27 ו-31. הילדים להורים שתלטנים היו בסבירות נמוכה יותר להיות במערכת יחסים רומנטית בהגיעם לגיל 32, והשלימו פחות שנות לימוד בהשוואה לחבריהם שגדלו עם הורים לא שתלטנים. הממצאים נותרו דומים גם בשקלול של גורמים משפיעים אחרים, כמו מצב סוציו-אקונומי וממוצע ציונים בגיל 13.
בגיל 27 חזרו החוקרים על הניסוי המקורי, אבל הפעם הם זימנו את המשתתפים יחד עם בן/בת הזוג שלהם. 88 מהמשתתפים הגיעו עם בני זוג שהיו איתם במשך לפחות 3 החודשים שקדמו לתצפית וביקשו מהם תמיכה בנושא כלשהו, בזמן שהחוקרים צופים בהם ובתגובות שלהם. "שוב ראינו שילדים שגדלו עם הורים שתלטנים היו הרבה יותר גרועים בלבקש תמיכה וגם בלקבל אותה", אמרה לוב.
לוב ועמיתיה שיערו שהעובדה שילדים להורים שתלטנים הגיעו להישגים אקדמאיים פחותים משל עמיתיהם קשורה בכך שהוריהם תמיד לחצו עליהם מאוד בכל מה שקשור ללימודים, וללא המוטיבציה מההורים שלהם, הילדים שבגרו פשוט הפסיקו לנסות להגיע להישגים בלימודים. הם ציינו עוד במסקנותיהם כי ילדים להורים שתלטנים נוטים יותר להחשיב חברים כנטל, ולא כמערכת יחסים הדדית מיטיבה.
אל תפספס
"מערכות יחסים קשות עם ההורים גורמות לאנשים לפתח ציפיות מסויימות לגבי האופן שבו כל מערכות היחסים שלהם יתנהלו. אם הילד לא עושה כרצון ההורים (השתלטנים), הם יפעילו עליו אשמה או שיחסכו ממנו ביטויי חיבה. אנחנו מתארים לעצמנו שהילדים האלה, כשהם מתבגרים, הם מצפים לאותה התנהגות שתשחזר את עצמה גם במערכות יחסים רומנטיות או חבריות", הסבירה לוב. בשל החשש מפני התנהגויות כאלה, פחות שסביר שאותם ילדים יקחו סיכון ויבקשו עזרה משום שזה חושף אותם לדחייה או למניעת יחס.
החוקרים קיבלו לאחרונה מענק שיאפשר להם להמשיך את מחקרם לעוד 10 שנים. לדברי לוב "ילדים שגדלו עם הורים שתלטנים יתקשו לסגל לעצמם עצמאות ולקבל החלטות אוטונומיות גם בהמשך חייהם. ולכן אני חושבת שהמחקר הזה הוא הוכחה טובה לכך שחשוב לתת למתבגרים לעשות לפחות חלק מהבחירות שלהם לבד".