כשקשיי הלמידה של הילד נובעים מהתמודדות עם נטייה מינית

ניר, תלמיד כיתה ו' (כל השמות בדויים), סבל מגיל צעיר מלקויות למידה ופערים לימודיים ובכתה ג' התפקוד הלימודי, החברתי והרגשי שלו ירד באופן קיצוני. הוא נכנס לדיכאון, קיבל אבחנה פסיכיאטרית, והחל מכיתה ד' היה מלווה בסייע. למרות הסיוע היומיומי והזמן שעבר, הפערים הלימודיים לא הצטמצמו וניר עצמו נהיה עצוב יותר ויותר, דחוי חברתית ולא אחת גם ביטא את רצונו למות.

דווקא בתקופת הקורונה, כשהיה בבית, ניר היה רגוע ונינוח והצליח לשתף את הוריו בתחושה שהוא נמשך לבנים. בצד ההלם הראשוני, הוריו חיבקו אותו ונתנו לו להרגיש שהם איתו ושהם מקבלים אותו כמו שהוא. כבאורח פלא, הילד החל לחייך, לשמוח, להתעניין יותר בלימודים ולפרוח.

מעט לפני הקורונה, זומנה לניר ועדת אפיון וזכאות, אשר מחליטה על כיוונם של תלמידים במערכת החינוך ועל הסיוע המגיע להם. בוועדה התלבטו האם להמשיך בשילוב (שלא הצליח) עם סייע או להעבירו לבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות. כעת, לאחר השינוי בהתנהגות, בגישה ובשמחת החיים, החליטו ההורים יחד עם ניר לבקש להעבירו דווקא לבית ספר שמתמחה במענה לתלמידים עם לקויות למידה. ניר רוצה להתחיל דף חדש בבית ספר חדש שבו הוא ירגיש מקובל ואהוד וכך גם יוכל, בתקווה, להצליח ולהשתלב בצורה טובה. האם ייתכן שכל השנים הסוד ששמר ניר בבטן התבטא בצורה אחרת לגמרי?

לא מעט ילדים, בכל הגילאים, מתמודדים במהלך לימודיהם בבתי הספר עם שאלת הנטייה המינית ו/או המגדר שלהם. חלקם הגדול אף סופגים מחבריהם לכיתה הקנטות, עקיצות ואמירות מעליבות ופוגעניות כמו "יא הומו", "איזה נקבה" או "קוקסינל". חלקם אף סופגים אלימות פיזית.

בשנת 2016 ערך מכון מגנוס הירשפלד מחקר בנושא אקלים בתי הספר ובו השתתפו מעל אלף בני נוער. במחקר, שפורסם באתר איג"י, ניתן למצוא את העדויות הקשות הבאות: "יש המון אלימות אלי בבית הספר שלי, מלא העלבות וחוסר התחשבות" (בן 12), "בגלל היחס אלי אני סובלת מדיכאון והתקפים שיכולים להיות חמורים מאוד" (בת 17), "בית הספר לא שם לב אלי בעניינים האלה. הוא מניח שכל עוד לא מרביצים לי או כל עוד לא פניתי יותר מפעמיים - העניין לא רציני. הם לא שמים לב לכך שנוגעים בי או אומרים עלי דברים פוגעים תוך כדי שיעורים" (תלמידה בת 13).

לצלקות שנגרמות לילדים הללו ייקחו שנים להגליד, אם בכלל. הצלקות מתנחלות בעומק הנשמה וגורמות לחרדות, דיכאונות ולחוסר תפקוד.

במערכת החינוך, ילדים עם אבחנות נפשיות יכולים לקבל, דרך סל החינוך המיוחד, זכאות לתמיכה לטובת שילובם בחינוך הרגיל וכן שעות לתמיכה לימודית ורגשית. ילדים עם אבחנות נפשיות משמעותיות יכולים ללמוד בבתי ספר לחינוך מיוחד המתמחים בעבודה עם תלמידים בעלי אבחנות נפשיות. מסתבר, שאחוז מסוים מאותם ילדים עם האבחנות הנפשיות משתייכים לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים.ות וביסקסואלים). התמיכה שניתנת להם יכולה להיות משמעותית, ולאפשר תפקוד כלשהו בשנות מערכת החינוך, אך אין ביכולתה לנטרל לגמרי את תחושת הדחיה והשונות בקרב אותם ילדים להט"בים.

חלק מאותם ילדים שצוותי החינוך מכנים "אינם פנויים ללמידה", שמתפרצים על המורה, שסובלים מחוסר שקט, ש"פשוט לא לומדים", "מכונסים בעצמם" או פשוט עצובים - סופגים למעשה עלבונות ואף התעללות פיזית ומינית. אנחנו, ההורים ואנשי החינוך, לא מזהים מה הם באמת עוברים. זהו גהנום שהילדים הללו, לפחות בשלב הראשון, לא חולקים עם אף אחד. בכל פעם שאני, כאמא לשני בנים להט"בים, חושבת על העלבונות שספגו בני במערכת החינוך, אני נמלאת דמעות ותחושות אשם.

לכן אני פונה אליכם המבוגרים - הורים, מורים, מטפלים - הביטו בילד/ה שלפניכם. יתכן, שהוא או היא שייכ/ת לאותה קבוצה של ילדים שעסוקים בהבנת הנטיות המיניות שלהם ו/או במגדר. העלאת נושא הזהות המינית בינכם לבינם יכולה להקל מאד על ה-well being שלו/ה. נסו להיות קשובים, רגישים, פתוחים. מחקרים מראים שישנם ילדים שכבר מגיל צעיר מאוד (4-5) עסוקים בדיוק בזה.

בשלב השני, בדקו אם המסגרת החינוכית פתוחה וקשובה מספיק כדי להכיל ולקבל את הילד/ה.
לנו כמבוגרים יש תפקיד עצום ביצירת אקלים מקבל ומכיל. לעיתים, כדאי לשקול מעבר למסגרת חינוכית אחרת שבה האווירה והקבלה נעימה ומיטיבה יותר.

דווקא בחודש הגאווה חשוב שנהיה כולנו מודעים לעובדה, שיש בידנו את הכוח לגאול ילדים מסבל בל יתואר - ככתוב: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".

אורנה אביאור היא מאמנת ומנחת קבוצות, בעלת "להורים במיוחד" - המסייע ומלווה הורים וילדים לשילוב מיטבי במערכת החינוך. בנוסף, היא מתנדבת בארגון תהל"ה, התומך בהורים לילדות ולילדים מקהילת הלהט"ב.