כבר חודש וחצי בבית עם הילדים, שגרת חירום, שגרת קורונה, שגרת לימודים מקוונים. בבתים רבים, החזרה ללימודים המקוונים אחרי חופשת הפסח הביאה את ההורים והילדים למקומות פחות טובים ביחסים, הרבה פחות טובים מאשר בשגרה הרגילה של הלימודים. יש לכך כמה סיבות.
1. יחסים מורכבים עם מסכים: אם בשגרה אנחנו מנסים לצמצם שעות מסכים כערך, כעקרון - רק עצם קיום יום הלימודים מהותו בישיבה שעות מול מסך. אנחנו עלולים לכעוס על הילדים רק משום שהם מוסיפים על כך עוד שעות מסך למשחק.
2. בעיות ציוד: לא בכל בית יש מספר מסכים ומצלמות כמספר הילדים, ועלינו להחליט מי יקבל את המחשב, מי ישתמש בטלפון הנייד (שלנו לעיתים) ואיך לחלק את הציוד כך שכל ילד ימקסם את הלמידה שלו, וגם לא יהיו מריבות.
3. תפקיד השוטר: בתחילת ההסגר היה אווירה של חופש, כי לא הולכים לבית הספר, אבל עכשיו עלינו להעיר אותם, לדרוש מהם לשבת מול השיעור המקוון, ולעתים גם להפעיל "סנקציות" שברגיל מופעלות במסגרת בית הספר ללא התערבותנו (למשל, אם אתה עסוק בדברים אחרים או מפריע למהלך השיעור - המורה מעירה), ולהיות סוג של שוטר.
4. תפקיד המורה: מן הסתם היכולת להעביר חומר באופן מקוון, למרות כל מאמצי-העל המוערכים מאוד של המורים, אינה כמו בכיתה, מבחינת היקף החומר, העומק ובעיקר היכולת לראות את הקושי האישי של כל תלמיד ולסייע לו. כאן אנחנו אמורים להיכנס לתמונה ולשבת ללמד את הילדים, ולעיתים הפוזיציה הזו מעוררת התנגדות רבה מצד הילדים. ולרובנו יש יותר מילד אחד ועלינו לחלק את עצמנו בין כולם. ללא ספק, מתיש.
אל תפספס
אפשר לעשות את זה אחרת
אז מה עושים כדי מצד אחד לא להיות כל היום במריבות עם הילדים בנושא הלימודים, ומצד אחר לא לוותר על הלימודים לגמרי ולהתייאש?
1. סדר יום: שכולל כיבוי אורות וכניסה למיטה בשעה דומה לזו של השגרה הרגילה. רצוי מאוד לקראת שעת השינה לא להיות מחוברים למסכים, שהאור הנפלט מהם פוגע באיכות השינה. קמים בבוקר מינימום חצי שעה לפני תחילת השיעור, כך שהילדים יספיקו לשטוף פנים ולצחצח שיניים, להתלבש (!) ולאכול ארוחת בוקר, ולהיכנס רעננים ושבעים לשיעור הראשון.
2. סדר שבוע: בתחילת השבוע, נשב יחד עם הילדים מול מערכות השיעורים של כולם ונחליט מראש מי מקבל איזה מסך (מחשב/ טלפון/ טבלט) באיזה יום/ שעה, כדי לצמצם מריבות בנושא הזה. נשלב במערכת השבועית גם עזרה שלנו בשיעורי בית לפי השיעורים הנלמדים באותו יום ומידת הצורך שלהם בעזרתנו.
3. קודם ביזנס, אחר כך פלז'ר: נסביר לילדים שגם בשגרת החירום יש לנו חובות וזכויות. גם בתקופה המשונה הזו התפקידים נשארים: לנו כהורים יש תפקידים, ולכם כילדים יש תפקידים, והראשי שבהם הוא ללמוד. קודם תעשה את משימות הלימודים: תשתתף בשיעור, תכין שיעורי בית, ואחר כך נתפנה לעשות דברים מהנים ביחד.
4. לגייס אחד את השני לעזרה: לעיתים מול אחד ההורים נוצר מאבק כוח כזה, שהילד כבר לא מוכן לשבת איתנו להכין שיעורים. במקרה כזה אפשר לעשות "התקררות" בתפקיד המורה, לזוז הצדה ולהשקיע רק בזמן איכות עם הילד, ולפנות מקום לבן הזוג, לאח גדול או אפילו למורה פרטי מקוון.
5. מעצלנות - לעזרה: מדוע הילדים רבים איתנו על ענייני הלימודים? כשהם משדרים "לא בא לי" - יש הורים שמפרשים זאת כעצלנות. האמת שמאחורי ההתנהגות הזו היא שבדרך כלל קשה להם. וכאשר קשה לילד שלנו - אנחנו מתגייסים לעזור. איך נדע מהי הדרך הטובה ביותר לעזור? פשוט נשאל: איך אני יכול לעזור לך?
6. לא נגדם - בעדם: קודם כל נבוא בגישה אמפתית ולא מיליטנטית. אנחנו לא יוצאים לקרב נגדם, אנחנו "תומכי לחימה" שלהם. אנחנו בעדם. אנחנו רוצים בטובתם ובהצלחתם. בבסיס, כל ילד רוצה לדעת עוד ולהתקדם. אולי הוא ויתר לעצמו כי חווה חוסר הצלחה? עלינו להחזיר אותם למסלול ההצלחה, על ידי חוויות של הצלחה. ניתן להם ללמוד בקצב שמתאים להם כך שהם יחוו הצלחה, גם במחיר שהם לא יהיו בקצב של הכיתה. המטרה שלנו היא להחזיר להם את ההנאה מהלמידה.
7. איך מחזירים את ההנאה מהלמידה? נצא רגע מהמבנה של כיתה-מורה, או במקרה שלנו: תלמיד-זום, ונחפש דרכים אחרות וחווייתיות שגם ינתקו את הילד מהמסך, וגם יחזירו לו את חדוות הלמידה. למידה חווייתית אפשר לעשות בדרכים רבות ויצירתיות, וכל אחד כיד הדמיון שלו ולפי התחום החביב עליו: אם זה ביצירה או במטבח, אם זה בגינון או בטיול במרחק המותר. כל החיים הם למידה, כל החיים הם חוויה.
הנה עוד הצעה: להפוך את הבית למעבדת ניסויים, ולהיות מדענים צעירים. שיעור מדעים בלי "שיעור" ובלי "מורה" ובלי "כיתה", הורים וילדים מכל הגילאים והזדמנות להתנסות ולנסות וללמוד בלי לשים לב שלומדים, בעזרת חומרים שיש בכל בית או בגינה. הירחון גליליאו צעיר, לדוגמה, הוציא גיליון ניסויים במתנה, ללא הצורך בהרשמה או במילוי פרטים. יותר מ-30 רעיונות לניסויים שאפשר לעשות ביחד בבית, ועל הדרך ללמוד עקרונות מדעיים.
רוני לנגרמן-זיו היא מדריכת הורים, מכון אדלר