בסרט הקאלט "המסיכה" (The Mask) בכיכובו של ג'ים קארי מסופר על סטנלי, אדם נורמטיבי שמוצא מסיכת קסמים שמשתלטת עליו והופכת אותו מבפנים ומבחוץ. מאדם בודד ומאופק, הופך סטנלי להיות אדם מוחצן וחברותי (אולי אפילו קצת יותר מדי). כ-25 שנים לאחר יציאת הסרט לאקרנים, הונחתה עלינו הדרישה לעטות מסיכת פנים במרחב הציבורי. רבות דובר על השפעותיה הבריאותיות של עטיית מסיכה. אבל האם גם אנחנו, כמו סטנלי, קצת משתנים כשאנחנו שמים על עצמנו את אותה פיסת בד שמכסה חצי מפנינו.
בראשית פרוץ המגיפה, עמדתי [מ.א] בשערי המרפאה. עקב מחסור במסיכות, פניי היו עירומים וגלויים. "האם חזרת מחול בשבועיים האחרונים? האם באת במגע עם חולים או עם משתעלים?" שאלתי בנימוס את הבאים. בכדי לסנן את כניסתם, אתם יודעים. ביום הראשון הגיעו המונים. שיתפו פעולה, היו חייכניים ונדיבים. גם למחרת עצרתי ושאלתי את הנכנסים, באותה מנגינת המילים, רק שהפעם עטוף במסיכת פנים. ביום השני היו הבאים יותר זועפים, הרבה יותר חשדניים ופחות מבינים.
המסיכה שאנו מחויבים ללבוש מסתירה את רוב פנינו ובכך מקשה על הזולת לקלוט רמזים תקשורתיים לא מילוליים. התקשורת הלא מילולית מסייעת בהבנת הזולת ומספקת מידע אודות רגשותיו וכוונותיו. ניתן לקלוט מסרים לא מילוליים באמצעות הבעות פנים, אינטונציית הדיבור, קשר עין, מחוות גופניות, תנוחות גוף ואפילו ריח. ישנן עדויות בספרות המקצועית המצביעות על כך ש-75 אחוזים מהתקשורת האנושית היא לא מילולית. כלומר, רק מיעוט מהמסרים ביננו מועבר באמצעות מילים. מכיוון שמסיכה מסתירה את הפנים, ראוי לבחון כיצד הבעותינו יושפעו משינוי זה. נהוג לחשוב על לכל הפחות שש הבעות פנים בסיסיות המשותפות לאדם - שמחה, עצב, פחד, כעס, הפתעה וגועל, בדומה לששת הרגשות המרכזיים המאפיינים את האדם.
האם יתכן שהמסיכה השפיעה על התנהגות האנשים כלפי? ישנו ניסוי מפורסם בפסיכולוגיה התפתחותית שממחיש את חשיבות הבעות הפנים בתקשורת האנושית - הניסוי Still Face. בניסוי זה, אימו של תינוק מתבקשת להתבונן בו במשך כמה רגעים בהבעת פנים חתומה. תחילה מנסה התינוק למשוך את תשומת ליבה, אך מהר מאוד הוא נכנס למצוקה איומה. התינוק מתחיל להירגע רק כאשר הבעת הפנים חוזרת אל פניה של האם. ברבות השנים שיערו כי מאחורי המצוקה של התינוק למראה הפנים החתומות של האם, טמונה תחושה חזקה של אובדן הקשר. הבעות הפנים, כך נראה, הן זירת העולם הרגשי ומשמעותיות מאוד בתקשורת בין אישית עוד מהקשר הראשוני ביותר בין תינוק למטפל/ת שלו.
במחקר אחר, שניסה לבחון את השפעת הבעת הפנים על השכרת דירות ב-Airbnb, נמצא כי היעדר תמונת פנים של המשכיר מקטינה את הסיכוי שמישהו ישכיר ממנו דירה. באותו המחקר נמצא גם כי הבעת פנים חיובית, כגון חיוך, מגדילה את הסיכוי לשכור את הדירה. החיוך, אגב, הינו אחד מערוצי התקשורת הבסיסיים והאוניברסליים ביותר, ומהווה אבן יסוד באינטראקציה חברתית. "כולנו מחייכים באותה השפה"? אכן, התנהגות החיוך משותפת לכל בני האדם. היא מולדת ולא תלוית תרבות. לראייה, גם תינוקות עיוורים מחייכים מבלי שנחשפו לחיוך מעולם. החיוך מאותת לסביבה על חמלה, הנאה וסיפוק.
עוד בוואלה!
מחקרים מצאו כי כאשר אתם מחייכים אתם נתפסים כנעימים יותר, מנומסים יותר, אמינים יותר, אדיבים יותר, יעילים יותר ומאיימים פחות. לכן, באם תחייכו, הזולת יטה שלא להזעיף פנים בהביטו בכם. אנו משערים שהסתרת החיוך על ידי המסיכה היא אשר גרמה לבאי המרפאה לשינוי הגישה ביום השני. אם במגיפות עסקינן, ניתן להגיד שהחיוך (כמו גם הצחוק והפיהוק) מדבק מבחינה אבולוציונית. בכדי להמחיש עוד יותר את המשמעות האפשרית של החבאת החיוך מתחת למסיכה, נסו לתאר לעצמכם תקשורת בווטסאפ ללא האימוג'י המחייך.
אך האם הדבר אומר כי כל עוד נלבש מסיכה נהיה לא מובנים לסביבה? כנראה שלא לגמרי. סימון ברון-כהן (בן הדוד של עלי ג'י ובוראט) ועמיתיו פרסמו בתחילת שנות ה-2000 את אחד מכלי המדידה המרתקים בעולם זיהוי הרגשות בפסיכולוגיה - המבחן Reading the mind in the eyes. במבחן זה, הנבדק צופה ב-25 תמונות עיניים של אנשים אחרים ועליו לזהות מה הרגש או המחשבה המסתתרים מאחורי המבט. הם מצאו שרוב האנשים מצליחים להבין את הרגש או המחשבה רק מהתבוננות בעיניו של הזולת.
נראה כי עטית המסיכה שמטרתה לשמור על בריאותנו בה בעת פוגמת בטיב תקשורתנו. אז מה כדאי לעשות? להיות סובלניים יותר (מומלץ גם ללא המסיכה). ליצור קשר עין במהירות ובמהרה, ולכן מומלץ להסיר את משקפי השמש בעת שיחה. שימוש ביותר מילות רגש יתרום להבנה. ניתן להשתמש במחוות גוף נוספות כמו הנהון, לייק וקידת תודה. ותחייכו. גם אם לא רואים את השפתיים שלכם, יתכן ועדיין יראו אתכם מחייכים בעיניים.
הכותבים הם פסיכולוגים המתמחים בפסיכולוגיה קלינית.