התיאוריה שמסבירה איך זה שתמיד נשאר לנו מקום לקינוח

בווידאו: 5 עובדות על שוקולד

"תודה, התמלאתי. אבל אשמח לשמוע מה יש לקינוח, לזה יש לי קיבה נפרדת". מזהים את המשפט? כמה פעמים אמרתם אותו? תרשו לנו להמר שלא מעט. אל דאגה, לא רק אתם מוצאים את עצמכם בתחושה שאי אפשר יותר לאכול, אבל בהחלט ניתן לקנח. עכשיו מסתבר שמאחורי התחושה הזו לא מסתתרת גרגרנות - זה פשוט מנגנון שמובנה בנו מלידה, ויש לו אפילו מונח מדעי - שובע חושי ספציפי (sensory-specific satiety). מה זה אומר? ככל שאנחנו אוכלים יותר ממשהו כך אנו אוהבים אותו פחות, וזה נותן לנו את הרושם שאנחנו מלאים. למעשה אנחנו רק רוויים בטעם, במרקם או בטעם הספציפי של אותו דבר שאכלנו.

"הירידה בהנאה שאתם מפיקים מהאוכל קשורה ספציפית לאותו מזון שאתם אוכלים, או למזונות דומים", אמרה ל-dailymail ברברה רולס, פרופסור למדעי התזונה באוניברסיטת פן סטייט בארה"ב, שחוקרת את התחום במשך 40 שנה. "אם אתם מאבדים את התיאבון לאוכל ההוא, אוכל אחר עדיין יהיה מושך. וזו הסיבה לכך שתמיד יש לכם מקום לקינוח".

פרופסור רולס הראתה שהאוכל לא רק הופך להיות פחות טעים ככל שהארוחה מתקדמת, הוא גם נראה, מריח ומרגיש פחות מושך וזה מעודד אותנו לנסות משהו שונה. התיאוריה שלה היא שהשובע החושי הספציפי התפתח אבולוציונית כדי לשמור על בריאותנו - הגבלה של התיאבון למזון אחד מעודדת לעבור למזון אחר ובכך מגדילה את הסיכויים שנקבל את כל החומרים המזינים הדרושים לנו. המנגנון הזה יוצר חסרונות רבים למי שמנסה לעשות דיאטות. במחקר אחד הראתה פרופסור רולס שאנשים אכלו 60 אחוזים יותר קלוריות כשקיבלו ארוחה עם ארבע מנות שונות, מאשר בארוחה אחת שבה כל המנות היו זהות.

לדברי פרופסור רולס, התופעה הזו עשויה להקשות עלינו להתנגד לשפע המזונות הקיימים בעולמנו בתקופה זו, ובכך אולי תורמת למגפת ההשמנה.

עדויות למנגנון מובנה זה נמצאו כבר במחקר שנערך בשנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר רופא ילדים משיקגו איפשר לתינוקות גמולים מחלב לאכול מה שהם רוצים מתוך מבחר רחב של מזונות. מול מיטות התינוקות הונחו מגשים עם כלים קטנים של מזונות שונים, ואחות חיכתה שתינוק יצביע על כלי מסוים ואז האכילה אותו ממנו. התוצאות הראו שחלק מהתינוקות התקבעו על אוכל אחד בפרק זמן קצר, אך ככל שחלף הזמן כולם אכלו תזונה מאוזנת ומגוונת היטב. זה הוביל את החוקרים למסקנה שהם כנראה הונחו על ידי "איזשהו מנגנון אוטומטי מולד". נראה כי השובע החושי הספציפי הוא אותו מנגנון.

התופעה של איבוד עניין במזון אחד ומעבר למזון אחר נצפתה היטב בניסוי שנערך לאחרונה על ידי אתר החדשות Vox, בהתבסס על מחקרי העבר של פרופסור רולס: המתנדבים קיבלו צלחת גדולה של מקרוני עם גבינה והתבקשו לאכול עד שיחושו מלאים. לאחר מכן ניתן להם "קינוח" - עוד מקרוני עם גבינה. בשלב הבא הם התבקשו לדרג מאחת עד עשר את מידת העניין שהייתה להם בארוחה, ונמדדה הכמות שהם אכלו. התוצאה: רמת העניין הממוצעת שלהם במקרוני התחילה ב-6.2 מתוך עשר, ולאחר המנה הראשונה שלהם היא צנחה ל-1.3. בממוצע, הם הצליחו לאכול רק אונקיה אחת (28.35 גרם) של פסטה ל"קינוח", וכשסיימו לאכול מידת העניין שלהם במקרוני גבינה עמדה על 0.2 בלבד מתוך עשר.

הניסוי בוצע שוב ביום אחר, אך הפעם הקינוח שהוצע למתנדבים היה גלידה במקום פסטה. לאורך ארוחת המקרוני גבינה הם נשאלו גם על מידת העניין שלהם בגלידה, והיא נשארה גבוהה. בשלב הקינוח הם אכלו פי שלושה יותר מהגלידה מאשר מה שהם אכלו מ"קינוח" הפסטה בניסוי הקודם.

שובע חושי ספציפי לא רק מסביר מדוע קשה כל כך לסרב לקינוח, אלא גם מבהיר מדוע קל כל כך לאכול יותר מדי בארוחות שמציעות מגוון רחב של אוכל, כמו מנגל, בופה או מה שאנחנו קוראים מזטים (מכירים את זה שאחרי שלב ה"סלטים" במסעדה אתם כבר לא רעבים למנה העיקרית?). הביולוגיה העומדת בבסיס המנגנון הזה אינה ברורה, אך התשובה - כמו בהרבה דברים - עשויה להיות במוח. ניסויים שנערכו על ידי אוניברסיטת אוקספורד הראו שתאים במערכת התגמול של המוח, המייצרים תחושות של הנאה, מגיבים פחות למזון בזמן שהוא נאכל. עם זאת, כשעוברים לדגום מזון אחר, התאים הופכים שוב לרספונסיבים.

בשורה התחתונה, כמעט תמיד יש לנו מקום לקינוח וחבל להתכחש אליו ולהתייסר בגללו; ככה נוצרנו וזה חזק מאתנו. אם אתם מנסים לשמור על המשקל - פשוט בחרו בקינוח קטן שמכיל פחות קלוריות, כמו סלט פירות או פרוזן יוגורט.