ככה דיכאון באמת משפיע על החיים שלנו. שלב אחרי שלב

היה זה ערב סתיו סוער ורוחות חזקות נשבו, מניעות את ענפי העצים ותולשות מהם את עליהם. מבעד לשריקת הרוח, בקושי נשמעה הנקישה בדלת - מהוססת, כתוהה האם מותר לה להיכנס. פתחתי את הדלת, שם עמדה גילי, חיוורת, עטוית שיער סבוך שאל תוכו השתרבבו כמה עלי שלכת, גררה עצמה אל הכורסה וקרסה בתוכה באנחה כבדה. ברכתי אותה לשלום. היא ענתה בניד ראש. "מה קרה?", שאלתי.

ידעתי שאם לא אשאל היא עלולה לשתוק במשך כל הפגישה. "נמאס לי", היא אמרה, קולטת לפתע את העלים שעל ראשה, מתלבטת לשנייה מה לעשות ומוותרת. "נמאס לי לשבת מול המחשב במשך שעות... נמאס לי למרוח את העבודה הזו, כבר שלוש שנים שאני יושבת מול המחשב ועד היום הצלחתי לכתוב רק שלושה עמודים. יופי של עמודים אבל רק שלושה. כל מילה סבל צרוף, כל משפט גיהינום. איך אסיים את התואר ככה?....הפכתי לבדיחת המשפחה. השבוע הבן שלי אמר "לפעמים זה נראה כאילו את בכלל לא רוצה לבלות איתנו, כל הזמן את כותבת את התואר שלך". ופתאום קלטתי שהוא צודק - פתאום קלטתי שמרוב דיכאון אני בכלל לא מעוניינת לבלות עם המשפחה. כל דבר גורם לי סבל, אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט...נמאס לי".

גילי (שם בדוי), בת 31, נשואה ואם לשני ילדים, פנתה לטיפולי לאחר מספר סבבים אצל מגוון מטפלים אחרים. שום פרט בקורות חייה לא יכול היה לרמז כי לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, תחווה התקף דכאוני בגיל 28: היא היתה הילדה המוצלחת של המשפחה, מוקפת בחברות לאורך כל תקופת התיכון, שירתה כקצינת ת"ש ולאחר שירות קבע של שנה החלה ללמוד באוניברסיטה לתואר ראשון במחשבים ותקשורת. כבר כסטודנטית היא החלה לעבוד בחברת היי-טק שעסקה בתשתיות תקשורת. בתחילה עבדה כפקידת קבלה אולם איכויותיה הגבוהות הרשימו את כל סובביה ותוך זמן קצר הפכה לעוזרת של סמנכ"לית החברה. כשסיימה את התואר הראשון המשיכה לעבוד בחברה ותוך כשלוש שנים, עם פרישת הסמנכ"לית, החליפה אותה בתפקידה.

את בעלה, שהיה במאי תיאטרון, הכירה באוניברסיטה. הם נישאו והביאו לעולם שני ילדים. בשנים שעברו מאז בני הזוג החליטו כי לאור המשכורת המכובדת שמרוויחה גילי, היא תיקח עליה את רוב פרנסת הבית. בעלה עבד כפרילנסר בהיקף של כמחצית המשרה ודאג לתפעול הבית וגידול הילדים. בני הזוג תכננו להביא ילד נוסף אולם אז "קרה המקרה" כפי שגילי מכנה אותו - אימה חלתה בסרטן הלבלב ותוך כחצי שנה הלכה לעולמה בייסורים.

מה שנראה בתחילה כתהליך של אבל "רגיל", הפך בתוך מספר חודשים למצב דכאוני קשה: מצב הרוח של גילי היה ירוד ומדי יום הייתה מתפרצת בבכי בשל גירויים מזעריים - כמו סיפור בחדשות על חיית מחמד שנעלמה. לאורך היום ובעיקר בבוקר היא חשה תשושה וחסרת אנרגיה. כל משימה ולו הפשוטה ביותר, הפכה לבלתי אפשרית. היא לא יכלה ליהנות מפעילויות שנהנתה מהן בעבר - כך למשל, כבר לא נהנתה לבלות בחוף הים, לא יכלה ליהנות מספר או מסרט וגם כשניסתה, הרגישה שאינה מסוגלת להתרכז מעבר לקריאת מספר שורות, כל העת מצאה את מחשבותיה נודדות.

הבקרים הפכו לסיוט: היא הכריחה את עצמה לצאת מן המיטה בבוקר אך ההתארגנות עד ליציאה מן הבית הפכה לבלתי אפשרית. מדי בוקר מצאה עצמה יושבת במשך דקות ארוכות מול מראת האיפור, בוהה ללא תכלית. החלו איחורים לעבודה, היו ימים שהייתה מגיעה לקראת הצהריים, מוצאת עצמה מתנצלת מדי יום בפני מנהליה, עובדיה ועמיתיה. גם כשהגיעה לעבודה, ניסתה להתחמק מישיבות מכיוון שהרגישה שאינה מסוגלת לנהל שיחה בעלת משמעות או לתת הנחיות לעובדים. היו ימים שמצאה את עצמה יושבת יום שלם לבדה במשרד ורק עוסקת בהדיפות של בקשות ודרישות מסביבתה.

כשהגיעה הביתה - התמונה הייתה דומה: היא לא הצליחה לעשות דבר מלבד לשכב במיטה מול הטלוויזיה. עם הזמן, פרויקטים בעבודה החלו להיתקע. כבר לא ניתן היה להסתיר את תפקודה הירוד. הבוס אמר לה שהוא מסכים שתישאר בחברה אך היא נאלצה לעבור לתפקיד אחר במשרה חלקית, מה שפגע קשות בשכרה. גילי חשבה שלפחות, מעכשיו תוכל להקדיש יותר זמן כדי לסיים את התואר השני שלה - כל שנותר לה הוא לכתוב את עבודת הגמר, אך לא הצליחה לעשות דבר מלבד ימים על גבי ימים של בהייה במסך המחשב. לאחר שנה מייסרת, פנתה גילי לפסיכיאטר ואובחנה כלוקה בדיכאון מג'ורי (דיכאון רבא, בעברית).

דיכאון הוא האבחנה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר: שניים מתוך עשרה אנשים ילקו במהלך חייהם בצורה זו או אחרת של דיכאון, רובם בדיכאון מג'ורי, הצורה הקשה יותר של ההפרעה. דיכאון הוא הפרעה מסכנת חיים. בין 7-15 אחוזים מהלוקים בדיכאון מג'ורי, שולחים יד בנפשם. אין צורך להכביר מילים על הנזק הקשה למשפחה בעקבות המעשה האובדני. אך מעבר למעשה האובדני ותוצאותיו, יש להפרעת הדיכאון מחירים אחרים, שאת רובם משלם המטופל והמעגלים הסובבים אותו - המשפחה, הקהילה ואף מקום העבודה.

דיכאון מוביל לירידה בהישגים האקדמיים, יכולת השתכרות נמוכה, אבטלה ונכות. כך למשל נמצא כי בני נוער הלוקים בדיכאון מצויים בסיכון גבוה ב-60 אחוזים שלא לסיים את לימודיהם התיכוניים, על כל המשמעות הנובעת מכך. דיכאון טרם הנישואין הוא אחת מן ההפרעות הנפשיות המנבאות גירושין בהמשך. כשאחד מבני הזוג לוקה בדיכאון, התקשורת בין בני הזוג משתנה, פוחתים גילויי החיבה ביניהם ומידת שביעות הרצון מהנישואין יורדת. גם היכולת לתפקד כהורה נפגעת במקרה של דיכאון - בעיקר אצל האם, אך גם אצל האב. ההשפעות ניכרות בעיקר אצל הורים לפעוטות ובמיוחד בקרב אימהות ממעמד סוציואקונומי נמוך. הפגיעה התפקודית הזו מגבירה, ככל הנראה, את הסיכון לדיכאון אצל הילד ובכך מכפילה ומשלשת את מחיר הדיכאון הממשיך אל הדורות הבאים.

ההשפעות של דיכאון על שוק העבודה נבדקו על ידי "המרכז האמריקאי לבריאות הנפש במקום העבודה". נמצא כי העול הכספי שמטיל הדיכאון על המשק בארה"ב הוא בשיעור של כ-210 מיליארד דולר לשנה. סכום זה מורכב במחציתו מהעלויות הרפואיות לטיפול בהפרעה, אולם מחציתו האחרת נובעת מההשפעות של הדיכאון על התפוקה של הארגון. באופן מפתיע רק חלק קטן מעלות זו מיוחס להיעדרויות מן העבודה. כ-80 אחוזים מהעלות נובעת ממחיר הירידה בתפוקה של עובדים הממשיכים להגיע לעבודה בעודם בדיכאון. הדיכאון גורם לירידה בריכוז והפרעות קוגניטיביות אחרות, חוסר אנרגיה וירידה ביכולת ליזום. לכל אלו יש מחיר שמשלם העובד, המעביד ובסופו של דבר המדינה.

בהמשך לממצאים אלו, בסקר על בריאות הנפש (WMH) שערך ארגון הבריאות העולמי ב-15 מדינות שונות, נבדקה השפעתן של מחלות שונות - גופניות ונפשיות, על הנכות התפקודית של הנשאלים. דיכאון מג'ורי היה ההפרעה שגרמה לנכות התפקודית הגבוהה ביותר - גם בהשוואה למחלות כמו סרטן, מחלות לב וסוכרת.

דיכאון נקשר במחקרים רבים להתנהגויות הפוגעות בבריאות הגופנית: עישון, שימוש באלכוהול, השמנת יתר ואי נטילת תרופות למחלות אחרות. אלו הם, כפי הנראה, הגורמים המתווכים בקשר שנמצא בין התפרצות ההפרעה הדיכאונית לבין התפרצותן של מחלות גופניות מאוחר יותר: מחלות לב, שבץ מוחי, סוכרת וסוגי סרטן מסוימים.

לסיכום, כפי שניתן לראות גם אצל גילי, דיכאון הוא לא "רק" דיכאון. מעבר לסבל הנפשי של המטופל, סובלים מהמחלה מעגלים נרחבים סביבו. הדיכאון הוא רק האבן המושלכת לאגם והגלים הולכים ומתרחבים אל המשפחה, הקהילה, מקום העבודה ולבסוף אל הרמה הלאומית והעולמית.

אז מה ניתן לעשות? ראשית, על המדינה להקצות את המשאבים הראויים למחלה כה משמעותית - למחקר, כוח אדם רפואי, סיעודי ושיקומי. בין היתר, יש מקום למוסד לביטוח לאומי להתייחס ברצינות הראויה לפגיעה התפקודית הנובעת מן הדיכאון ולספק "קביים כלכליים" לנפגעים. בנוסף, יש לשפר את הנגישות של חולי דיכאון לשירותי בריאות הנפש מתוך ההבנה שכל שבוע שחולף ללא טיפול מגביר את הנזק פי כמה וכמה. ומסיבה זו, כפי שקיימת הסברה ופרסום בנושאי בריאות אחרים (חיסונים, הפסקת עישון, פגיעה מינית ואלימות במשפחה), יש להשקיע גם כאן בהסברה לציבור על חשיבות הטיפול המוקדם בדיכאון.

ד"ר עמיר פרומן הוא פסיכיאטר בכיר, המרכז לבריאות הנפש רמת-חן, שירותי בריאות כללית