הייתי מת להיכנס רגע לראש של הורים שקונים לילדים שלהם סמאטרפון בכיתה א' או ב'. אבל אני מפחד מהחושך. לא, באמת - על מה חשבתם? מה עובר לכם בראש? מלבד קרינה בלתי מייננת כמובן.
בל ניתמם: רוב ההורים קונים לילדים שלהם סמארטפון מסיבה אחת ברורה. לא בשביל שהם יהיו יצורים עצמאיים שיוכלו לתקשר איתם כשהם לא בבית, לא כי הם רוצים להעשיר את עולמם בתוכן הנפלא שמסתובב ברשת. הסיבה היא פשוטה ואגוצנטרית עד אימה: הם קונים לילד שלהם סמארטפון כדי שיהיה לעצמם שקט ושלווה, בעיקר עם הסמארטפון שלהם. כשלו יהיה אחד הוא יפסיק להציק ולנדנד להם, והם כבר לא יצטרכו לחלוק איתו את המכשיר.
תמיד משעשע אותי לראות בכל מיני קבוצות הורים בפייסבוק שכל מי שמעז לכתוב נגד רכישה מוקדמת מדי מאמץ טון אפולוגטי ומתחיל להתנצל על כך שבטח שהוא בעד הקידמה והיתרונות האדירים של הדיגיטל ושלא יחשבו שהוא שמרן. אז לי לא מזיז שיחשבו שאני שמרן. נכון, הסמארטפון הוא דבר מדהים שמביא ליצירה ולהתפתחות של הפרט עצמו ושל כל המין האנושי. כעת ראו, גם סקס הוא דבר מדהים שמביא ליצירה ולהתפתחות של הפרט עצמו ושל כל המין האנושי. ואני מרשה לעצמי לנחש שרוב ההורים השפויים לא יעודדו את ילדם בן השבע לעשות בו שימוש רק בגלל זה. יש בעולם דברים נפלאים אבל הם דורשים בגרות נפשית, יכולת איפוק והבחנה בין עיקר לטפל. הם דורשים רגישות ובשלות.
אבל אנחנו בחצי השני של החופש הגדול, הצד האפל של הקיץ, ואיתו מגיעות הבקשות והתחינות והנדנוד והשעמום, הו השעמום שכל כך מאיים על הורים. רגשות האשם יוצרים בונדינג שטני עם הרצון לשקט וגורמים להורים רבים לחשוב שהדרך היחידה לשרוד את אוגוסט היא לצייד את הילד בעוד מסך אישי ולתת לו להירקב לאטו. וכך, המוני זאטוטים מעבירים את החופש בקניונים על הסקאלה שבין הג'אנק-פוד לג'אנק-פיד.
אני באופן אישי נמנעתי מהעניין עד שהילד הגיע לאמצע כיתה ה'. אבל הסיפור הוא לא רק מאיזה גיל אפשר להתחיל. בעיניי, השאלה היא לא מתי הילד ראוי לקבל סמארטפון אלא מתי ההורים ראויים להעניק לו אחד.
אל תפספס
האתגר הגדול הוא עבודת ההכנה
כי הרכישה היא החלק הקל בסיפור. האתגר הגדול הוא עבודת ההכנה. אצלנו היא ארכה שלושה חודשים וכללה חשיבה משותפת על היתרונות והחסרונות, שיחות על הסכנות והאתגרים, משחקי תפקידים על סיטואציות נפיצות, מיפוי כללים של עשה ואל תעשה, ולבסוף הילד כתב בעצמו הסכם מפורט ורב-סעיפים שבו הוסכם, הותנה והוצהר בין הצדדים כדלקמן. יכול להיות שזה נשמע מנג'ס, אבל להימנע מהכנה כזו או אחרת זה כמו לתת לטינאייג'ר את המפתחות לרכב בלי שעבר טסט.
סיון מלניק יניב ממיזם "אננס" מיתגה את זה יפה כ"רישיון לסמארטפון". וזה ממש ככה. אנחנו הקפדנו שגם אחרי שלב התיאוריה והוצאת הרישיון הנכסף, התקופה הראשונה עם המכשיר תהיה בסגנון נהג מלווה. כדי לחנוך, כדי להשגיח מקרוב בצעדים הראשונים, כדי לשמש דוגמה ולייצר חוסן.
האמת היא שהאנלוגיה של המכונית מספרת גם את הסיפור הרחב יותר של התקופה שלנו. כשהומצא הרכב הראשון עוד לא היו כבישים ומחלפים, לא היו תמרורים ורמזורים. בעצם לא היו תשתיות פיזיות וחברתיות שהגדירו מה מותר ומה אסור ויצרו גדרות בפני מצבים שבהם האדם עלול לסכן את עצמו או את סביבתו. המצאת המכונית היא מהפך מדהים בעולם התעבורה, אבל מהר מאוד האנושות הבינה שהסיפור דורש גבולות, דורש הכוונה. גם בשימוש בסמארטפון אנחנו זקוקים למדריך ומנטור בתחילת הדרך, שמישהו יעזור לנו לנווט כדי שנדע איך עושים את זה נכון. כי זה בתכלס הרי המהות של תפקידנו ההורי - להיות עבורם בית גידול, מחנה אימונים, חממה, לפני המפגש עם הדבר המופלא והמופרע הזה שנקרא המציאות.