בכל פעם שהורים מתחילים לדבר על הפרטנר החדש שלהם בחיים שאיתו הם חולקים את גידול הילדים במשמורת משותפת - הסמארטפון כמובן - הם מתחילים להתפתל בחוסר נוחות. אנשים נבונים בסך הכל, רציונליים לרוב, מנומקים לפרקים, שברגע אחד הופכים פתאום להסתבך עם עצמם כמו זוג ישן של אוזניות לאייפון.
וזה מובן לגמרי. שמעתי פעם את יורם יובל מסביר שבהשוואה לכל תקופה אחרת בהיסטוריה, החיים שלנו כיום הרבה יותר קלים ונוחים בכל פרמטר - בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה. מלבד פרמטר אחד - הורות. זה הדבר היחיד שבעבר היה הרבה יותר קל ושפוי לבצע. כי לאורך רוב ההיסטוריה האנושית המשימה הזו לא נפלה רק על ההורים אלא על כל השבט או החמולה או הכפר. בנוסף, ההורים הטריים מעולם לא הגיעו אליה כל כך חסרי ניסיון מעשי בטיפול בילדים. כיום ההורים מתמודדים עם האתגר כמעט לבדם, בלי שום הכשרה או חניכה, ובמקביל שניהם גם עובדים ומתפעלים את הבית 24/7 ובין לבין גם גונבים כמה דקות באינסטגרם כדי להסתנוור מהורים אחרים שמדגמנים פסאדה של הורות עלק-מושלמת.
בטורים הקודמים של ילדיגיטלי:
200 שקל בחודש כדי שהילדים שלי ילמדו לשחק מחבואים
כך היפנטנו 30 ילדים בעזרת נר, בקבוק וצ'רלי צ'פלין
בואו נדמיין עולם ללא ילדים
אז איך אפשר לבוא בטענות להורים רצוצים מעייפות, שאומנם אף פעם לא קיבלו החלטה מושכלת לצרף פרטנר שלישי לזוגיות שלהם, אבל איכשהו הוא הגיח לחייהם וזה היה לא רע בכלל, אז הם זרמו.
הורה ואינו נראה
הדיון על מאיזה גיל אפשר להתחיל נהיה קצת מעייף, והוא גם מסיט את הפוקוס לסוגיה משנית ומפספס את העיקר. כי הבעיה היא לא הסמארטפון. כמו שפעם הבעיה לא הייתה הטלוויזיה או הרדיו או הדפוס. הבעיה מתחילה כשהסמארטפון מקבל משמורת בלעדית ואין שום מבוגר אחראי בסביבה. כשאנחנו מתרגלים לנוחות המאלחשת של הבייביסיטר הזה והופכים להיות נוכחים-נפקדים. הורה ואינו נראה.
בהאקתון של המכון הישראלי לחדשנות ועיריית תל אביב שהתקיים בשבוע שעבר, ההורים לחלוטין היו נראים. מתכנתים, פסיכולוגים התפתחותיים, מעצבי חווית משתמש, מומחי פדגוגיה וטכנולוגיה ופיתוח עסקי ו-AI ועוד ועוד. 14 צוותים מרשימים שכולם עבדו משעות הבוקר ועד אחרי חצות לפתח פתרונות טכנולוגיים וכלים להתמודד עם המציאות החדשה והמבלבלת הזו. איך ליצור רגע מחוץ למסך, למנן נכון את השימוש, לסייע במעברים בין אונליין לאופליין, להגיע לאיזון שברירי שמצד אחד מכיר בכך שהטכנולוגיה כאן כדי להישאר ומצד שני לא מוכן לתת לה משמורת בלעדית.
הוזמנתי להאקתון לשמש מנטור, וזכיתי להכיר מקרוב את הצוותים, ובתקווה גם לעזור להם. ואז, סביב 2 בלילה כשכל הפיצות והבירות נגמרו, התבוננתי מהצד בכל האנשים שעבדו שם, וכשהיטבתי להביט בהם הם נראו לי פתאום כמו לוחמים.
למה לוחמים? כי המהפכה הדיגיטלית היא דבר מופלא, והיא מביאה עימה הזדמנויות מרגשות ונושאת בשורה. אבל בסופו של יום, היא עדיין מהפכה. ובשונה מהמהפכה התעשייתית וממהפכת הדפוס ומאחרות - הפעם מי שנמצא בחזית הם פעמים רבות הילדים לבדם. הקטנטנים האלה עולים על הבריקדות וניצבים בקו הקדמי. ולעתים קרובות הם נמצאים שם לבד, בלי מבוגר אחראי.
וכל אותם אנשים בהאקתון, כמו הרבה מאוד יוזמות הורים מדהימות אחרות שצצות באחרונה בכל מקום ושאספר עליהן פה בהמשך, פשוט מסרבים להותיר את הילדים לבדם בחזית. הם אומנם מבינים שהיתרונות של המהפכה הזו לא פחותים מהחסרונות, ובעיקר יודעים שאין טעם לנסות למנוע אותה, אבל עם זאת גם לא מוכנים שהילדים יהיו השמן בגלגלי השיניים של המהפכה.
או כמו שאמר לי אחד מהם כשסיפרתי לו שלילד שלי יש רק טלפון טיפש: זה לא מאוד משנה אם הטלפון חכם או טיפש. השאלה היא אם ההורה חכם או טיפש.