לדני (שם בדוי) בן ה-11 יש לאחרונה מחשבות ממש מוזרות. הוא חושב לעצמו שמשהו ממש נורא יכול לקרות להורים שלו. זה התחיל במחשבה קטנה וחד פעמית. במחשבה הזו הוא ממש דמיין את הוריו נוסעים באוטו ועושים תאונה ולא חוזרים יותר הביתה והוא נשאר לבד לגמרי. המחשבה הזו גרמה לו לעצב רב ולפחד גדול. הוא שם לב שכאשר הוא נוקש עם הרגל שלו על הרצפה כמות פעמים מסויימת, ההרגשה שלו ממש משתפרת והחליט לעשות את זה. הוא גם שם לב שהמחשבה הזו חוזרת על עצמה הרבה פעמים ופתאום גם מערבת את אחותו הקטנה שנפגעת בתאונה וגם את סבא וסבתא.
דני לא ידע מה לעשות עם כל הדבר הזה ולספר להורים שלו שהוא מדמיין אותם נפגעים בתאונה - הוא ממש לא רצה. הוא מרגיש אשמה מרובה על כך שהוא מייצר מחשבות איומות כאלה ובנוסף גם חש בושה על כך. הוא הרגיש כל כך מפוחד שהוא המציא עוד התנהגויות שייגרמו לו להרגיש פחות רע. נכון להיום, הוא מבלה לפחות 4 שעות ביום בטקסים שונים ומשונים ש"מצילים" את הוריו מפני התאונה האיומה.
עוד בנושא:
אתם מעבירים את החרדות שלכם לילדים - כך תשברו את המעגל
הירק הזה יכול להילחם במחלת נפש קשה
הילד מפחד ללכת לביה"ס? אולי הוא סובל מחרדה חברתית
המונח OCD או בשמו המלא, Obsessive-Compulsive Disorder מתאר מצב פסיכולוגי שבו מחשבות לא נעימות בעלות אופי פולשני (מחשבות טורדניות) ומציק, גורמות לאדם מצוקה קשה. המצוקה כל כך קשה, שהאדם מפתח התנהגויות (התנהגויות כפייתיות) אשר מפחיתות למראית עין את המצוקה לה גורמות המחשבות. הבעיה היא שהפחתת המצוקה הינה זמנית בלבד ובתומה חוזרות המחשבות הטורדניות ביתר שאת ובעוצמה מתגברת וגורמות לתלות עצומה בהתנהגויות הכפייתיות ובהתעצמות אדירה שלהן. ומדוע אנו מכנים את התופעה הפרעה? משום שבצורה הכי ברורה היא מפריעה לקיום של חיים נפשיים בריאים ומביאה את המתמודד איתה למצוקה וקשיים גדולים.
מנגנון ההפרעה אצל ילדים ומבוגרים דומה מאוד, אולם אצל ילדים קיימים מאפיינים שונים במעט מאשר אצל מבוגרים. גיל ההופעה הממוצע של ההפרעה אצל ילדים הוא בערך עשר. גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים גורמות המחשבות הטורדניות ללחץ וחרדה רבים. אצל ילדים, לצד החרדה, מופיעים גם עצב, כעס ורגשות אשם. באופן מפתיע, ההפרעה מקבלת מעט תשומת לב קלינית ובעבר נחשבה פחות שכיחה מאשר היא במציאות, אך כעת המצב הזה מתחיל להשתנות.
נכון להיום, אנו רואים שההפרעה מתפתחת אצל בנים בגיל צעיר יותר מאשר אצל בנות - אולם השכיחות מתאזנת בגיל הנעורים המאוחר יותר. ובכל זאת, אחת הסיבות לאבחנה מועטת של ההפרעה נעוצה אולי בתחושות הבושה שילדים חווים בעקבות המחשבות "המוזרות" שלהם והטקסים המשונים שהם חייבים לעשות כדי לצמצם את המצוקה שגורמות המחשבות. הילדים מודעים לכך שמה שקורה להם הוא "מוזר" ו"לא נורמלי" והידיעה הזו גורמת להם לרצות להסתיר את מצוקתם, בין השאר גם מפני מי שאמורים לזהות את הבעיה ולתת לה מענה - הוריהם או אנשי מקצוע.
ילדים רבים מבינים שהתנהגותם אינה הגיונית ומוגזמת - אולם אינם מסוגלים להפסיקה בשל ההקלה המיידית שהיא מביאה להם. העיסוק מרובה השעות בטקסים עלול לפגוע בתפקודו של הילד בבית ספר, במצב רוחו ובתפקודו החברתי. בשל מעגל הקסמים בו הילד לכוד (מחשבות שמחזקות טקסים שמחזקים מחשבות טורדניות וחוזר חלילה) התעלמות מההפרעה לא תביא להיעלמה, אלא לשינויים בתכנים שלה ובסופו של דבר להחמרה ולקיבעון.
מחשבות וטקסים
המחשבות הטורדניות השכיחות ביותר אצל ילדים ונוער קשורות בדרך כלל לחרדה מפני זיהום, חרדה מפני פגיעה (או בעצמי או באחרים שהילד מכיר) ודחפים הקשורים ברצון בסימטריה או דיוק. בהתאם למחשבות הטורדניות, ההתנהגויות הכפייתיות (או טקסים, כפי שאנו מכנים אותם) יהיו שטיפה מרובה וניקיון מוגזם, בדיקה, ספירה, חזרה, נגיעה ויישור של חפצים שונים. לפנינו התסמינים השכיחים של ההפרעה:
מחשבות טורדניות אופייניות (אובססיות): נושאים הקשורים בזיהום, פגיעה בעצמי או באחר, נושאים הקשורים באלימות, נושאים בעלי אופי מיני, קפדנות ודיוק, נושאים הקשורים בדת, מחשבות אסורות, דחפים הקשורים בסימטריה, הצורך לספר/לשאול/להתוודות.
התנהגויות כפייתיות אופייניות (קומפולסיות או טקסים): שטיפה, חזרה, בדיקה, נגיעה, ספירה, סידור ואירגון, אגרנות, התפללות.
רבות ממחשבות אלו יכולות להופיע בצורה נורמטיבית לחלוטין ולא מפריעה אצל בני נוער וילדים רבים ותיחשב לתקינה מבחינה התפתחותית. אולם כאשר המחשבות מתחילות לגרום למצוקה ולתחושת חריגות, אנו עוזבים את אזור הנורמה ומגיעים למתחם ההפרעה שמצריכה התייחסות והתערבות.
אבחון וטיפול
אבחון ראוי ומקיף להפרעה ייעשה אך ורק על ידי איש מקצוע מנוסה ומיומן בתחום. טיפול בכל הפרעה מצריך ידע וניסיון רבים של המטפל - אולם בהפרעה טורדנית כפייתית הדבר משמעותי עוד הרבה יותר. ניסיון טיפולי של המטפל בהפרעה אצל ילדים ונוער יעשו את ההבדל. איש מקצוע ראוי, יידע להבחין בין התנהגויות כפייתיות בעלות אופי זמני וכאלו התואמות את גילו של הילד ואינן מצביעות על הפרעה - לבין כאלו שאכן מאשרות כי קיימת הפרעה. בנוסף, איש המקצוע ינסה לאתר תסמינים אותם הילד מנסה להסתיר (מתוך בושה או מבוכה) או כאלו אליהם הילד כלל אינו מודע.
נכון להיום הטיפול היעיל ביותר בהפרעה הוא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT). מטפל מיומן ומנוסה בטיפול בהפרעה יידע כיצד ליישם טכניקות טיפוליות בצורה הטובה והמותאמת ביותר לילד ולגילו. בנוסף, מעורבות מלאה וגיוס הורי הילד לעזרה היא שלב קריטי ומרכזי בטיפול.
כאשר תסמיני ההפרעה חריפים וגורמים למצוקה רבה, נשקול את השילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. טיפול תרופתי בתכשירים ממשפחת נוגדי הדיכאון והחרדה הוכיחו את עצמם כיעילים ביותר בהפחתת תסמיני ההפרעה אצל ילדים ומבוגרים. גם כאן, אך ורק מטפל מנוסה ביותר בתחום יידע להעריך האם זוהי אפשרות כדאית.
בגלל הבושה הרבה ותחושת החריגות שההפרעה מעוררת אצל ילדים, שלב חשוב בטיפול הוא ההדרכה גם לילד וגם להורים לגבי האופי של ההפרעה. כאשר ילדים מבינים שהם לא היחידים שסובלים מהדבר הזה ושהוא קורה להרבה ילדים ושקיים טיפול יעיל וטוב - הם מתמלאים תקווה ומוטיבציה לטיפול ולשיפור מצבם. זהו שלב ראשון ומרכזי ביצירה של אקלים טיפולי מיטיב.
אורי מלמד הוא פסיכולוג חינוכי מומחה, פסיכותרפיסט וממקימי מרכז 'כישורים' לפיתוח כישורים חברתיים.