היום שבו גיליתי שהבן שלי מתמודד עם מחלת נפש

את דברי אפתח בכך שאנחנו משפחה נורמטיבית, דתית לאומית. בעלי ואני התחתנו בגיל צעיר ומיד נולד בכורנו, דניאל, היום בן 28. דניאל היה ילד מקסים, טוב לב, מחונן, חברותי, שמח, מלא רוח חיים וברוך כישרונות. בכיתה ה' התחלנו להרגיש שהשובבות שלו מתחילה לעבור את גבול הטעם הטוב, ובין היתר התחיל לבלות הרבה מחוץ לכיתה. בהמלצת בית הספר פנינו לאבחון, ודניאל קיבל הגדרה למצבו - בעל הפרעת קשב וריכוז. הריטלין לא עזר והמורים לא ידעו כיצד להתמודד איתו. דניאל עבר כמה וכמה בתי ספר, אך למעט אפיזודות חולפות, הוא לא שרד בהם.

עוד בנושא:
המחלה שתוקפת אחוז מהאוכלוסייה ובכל זאת אפשר לחיות איתה
האם מחלות נפש הן תורשתיות?
חושבים שיש לכם אישיות התמכרותית? כדאי שתקראו את זה

בגיל 14 גילה דניאל את הסמים. בשעתו לא ידענו על כך, אבל ראינו אותו הולך ומידרדר, וייחסנו זאת לחוסר יכולתו לקבל מרות ומסגרת. באותו שלב התחילו להופיע אצלו התנהגויות עברייניות. בילינו הרבה אצל מנהלת בית הספר, וגם שוטרים הגיעו אלינו הביתה כמה פעמים. היינו אובדי עצות. הגענו לפגישה אצל הרב איתן אקשטיין, מומחה לגמילה, והוא זה הודיע לנו שדניאל משתמש בסמים. לאחר קשיים לא מעטים דניאל ניאות להיכנס למרכז גמילה. אבל לאחר שלושה חודשים טובים, הוא חזר להשתמש בסמי פיצוציות. ניסינו להכיל את המצב בדרכים שונות, בחיבוק וקירוב, בהרחקה ובעונשים, אבל המצב עם דניאל הלך והידרדר והשפיע על כל המשפחה. בבית, דניאל התנהג כמו חיה רעה, ובחוץ - הוא נשאר שמח, חייכן ומוקף חברים.

לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר אקסטרני, ולא גויס בשל חוסר התאמה, עבר דניאל לגור בתל אביב. אחרי כמה חודשים, בערב פסח, דניאל דפק בדלת ביתנו, וכשפתחנו את הדלת מצאנו אדם אחר, מנותק, אפאטי, ולא מתקשר עם הסביבה. לא דניאל שאנחנו מכירים. הוא שכב במיטה ולא זז, לא תקשר, ואנחנו זעקנו לעזרה. בעצת בן משפחה, פנינו לפסיכיאטר פרטי, וזה הורה לנו לפנות בדחיפות לבית חולים גהה. גהה?? מה פתאום גהה, זה הרי מוסד למשוגעים, ודניאל מבחינתנו לא היה כזה. מה לנו ולחולי נפש? לא הצלחנו להבין למה הפסיכיאטר מקשר בין הבן שלנו למקום הזה.

ניסינו לטפל בו בבית, וזה היה כל כך קשה. עד שיום אחד הוא קפץ מהאוטו בזמן נסיעה, ואמר לבעלי שהוא משחק כדורגל עם אלוקים בשמיים. לקחנו אותו למיון בתל השומר, ושם הפנו אותנו לגהה. או אז הבנו שאי אפשר יותר להתחמק.

דניאל, שהיה אז בן 19, אושפז במחלקת מבוגרים. נכנסנו אתו למחלקה והרגשנו כמו בסרט "קן הקוקייה". היינו בהלם מוחלט. היה זה המפגש הראשון שלנו עם בריאות הנפש, ולמרות זאת אף אחד לא חשב להציע לנו ליווי כלשהו. לא פסיכולוגית, לא עובדת סוציאלית. לא הרופאים במחלקה ולא אף אחד מהצוות שם. מצאנו את עצמנו שבורים, מתוסכלים ומבולבלים. הבן שלנו חולה נפש? זה גורלו? כך יחיה כל חייו? מה יהיה עלינו? על האחים שלו?

בבית החולים הודיעו לנו שהם לא ממהרים לאבחן את דניאל, ושלצורך כך דניאל צריך להיות נקי מסמים למשך שנה. אולי המצב הפסיכוטי אליו נכנס נובע מהסמים ולא ממחלת נפש. למרבה האירוניה, ההודעה הזו שימחה אותנו. קיווינו שברגע שדניאל יתנקה מהסמים, הכל יחזור על מקומו בשלום.

במשך תקופה ארוכה, דניאל נכנס ויצא מתהליכי גמילה ומאשפוזים. היום הוא מוגדר כמתמודד עם "תחלואה כפולה", שתי מחלות כרוניות מכוננות בו, בו-זמנית: מחלת ההתמכרות ומחלת הנפש (סכיזופרניה).

לאחר האשפוז הראשון, הבנתי שלא רק דניאל צריך עזרה, אלא גם אני, וכל יתר בני המשפחה. אישי סירב לשתף פעולה ולכן הלכתי לבדי. ממש במקרה הגעתי למילם, מרכז ייעוץ ותמיכה למשפחות של מתמודדי נפש, שמפעילה עמותת אנוש, ושם החלה נקודת מפנה בחיי. במילם עזרו לי, קיבלתי סיוע פרטני והשתתפתי בקבוצת תמיכה.

המפגשים הקבוצתיים היו עבורי ונטילציה. רק שם, את מרגישה בקבוצת השווים, רק שם את מסוגלת לדבר על הכל, על הקשיים, הפחדים, הכעס והמרמור, הבושה, על הכל.

משפחות למתמודדים חיות כל הזמן בהסתרה, הס מלהזכיר את המחלה בפני אחרים, מדובר בכתם נוראי שילכלך את המשפחה כולה. רגשות אשם תוקפים לעיתים קרובות ביותר את ההורים, והחברה מכוונת לכך. למשל: אם הילד מתנהג באופן פראי ויוצא דופן, המורים, המבוגרים מסביב, מפנים אליך את האשמה, אם הילד גנב, החברה מפנה אליך את האחריות, וגם בתוך הבית - מול בן הזוג והילדים, מופנות כלפיך הרבה אצבעות מאשימות. האצבעות הללו, בתוספת האצבע המשמעותית ביותר, האצבע שלי, שעסוקה בהלקאה עצמית, לא מוסיפות שקט ורוגע. במילם קיבלתי סל שלם של כלים להתמודד עם המצב, כלים לטיפול במתמודד הפרטי שלי, בילדים האחרים, כלים להתמודד עם בן הזוג, וכמובן עם עצמי.

בעקבות המפגשים במילם, הקמתי עם עוד כמה חברים ארגון שמסייע למשפחות של נפגעי תחלואה כפולה. כשפונים אלי בני משפחה של מתמודדי נפש אני קודם כל שואלת - האם את/ה בעצמך מטופל/ת? האם את/ה מקבל/ת עזרה? אני מדמה את המצב שלהם לאותו סרטון ההדרכה המוקרן במטוס כמה רגעים לאחר ההמראה - לפני שאתם מתפנים לשים את מסיכת החמצן על הילד היושב לידכם, שימו מסיכה על עצמכם ורק אחר כך תפנו אל הילד, אחרת לא תוכלו לטפל בו. אם אתם לא חזקים ומבינים את הסיטואציה, לא תוכלו לעזור לו ולשאר המשפחה.

כדי להתמודד ולהחלים צריך משולש - המתמודד, הגורם המטפל והמשפחה. בלי תמיכה משפחתית, הטיפול מתפרק. ואם המשפחה לא מטופלת - סביר להניח שלא תחול כל התקדמות, ולעיתים קרובות אף גרוע מכך, המשפחה תתפרק.

היום, לא רק שמצבו של דניאל השתפר (אם כי הדרך עוד ארוכה מאוד), אלא שגם אנחנו, כמשפחה, למדנו להתמודד עם המצב בכלל ועם מצבים מיוחדים בפרט. למדנו איך להתמודד עם דניאל. את האיבה והכעס כלפיו החליפו הכלה והבנה. אנחנו פנויים לתת מקום לסבל שלו, ולמה שהוא עובר בתוך החיים שלנו, מה שלא יכולנו לעשות לפני עשור. ואנחנו גם מבינים מה ביכולתנו לשנות, ומה מתוך כל מה שהוא עובר אינו בידיים שלנו או שלו, ונמצא שם בגלל המחלה.

המוטו שלנו הוא שאסור להתקרבן, שלא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו רשאים להתעלם ממנה.

מילם - מרכז הייעוץ למשפחות מתמודדים - מציע תמיכה, ייעוץ, מידע והכוונה למשפחות המתמודדות עם מחלה נפשית של אחד מבני המשפחה. המרכזים פועלים במימון ובפיקוח של משרד הבריאות ומופעלים על ידי אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש