רונה הגיעה אלי לצורך ירידה במשקל. בפגישה הראשונה, כחלק מהתשאול וההכרות, אני שואלת אותה גם על הרגלי האכילה שלה. היא עונה שהיא אוכלת כל שלוש שעות, על פי תפריט שקיבלה פעם שכולל 1,200 קלוריות. אני ממשיכה לברר ושואלת "איך את יודעת מתי להתחיל לאכול?". היא מסתכלת עלי בבלבול ועונה, "מה זאת אומרת? כשמגיעה שעת הארוחה". "ואיך את יודעת מתי לסיים?". רונה לא בטוחה לאן אני חותרת ועונה "כשהאוכל נגמר".
עוד בנושא:
תפסיקו עם הקלוריות: זה מה שאתם באמת צריכים לספור
האם יום אחד של "רמאות" בשבוע הורס את הדיאטה?
כמה קלוריות צריך לאכול בכל גיל, וכמה אנחנו באמת אוכלים?
זה לא סוד, וכולנו כבר יודעים, שעל מנת לרדת במשקל נדרש מאזן קלורי שלילי. למה הכוונה? אם ניקח את סך הקלוריות שהגוף מכניס (כלומר, מה שאוכלים), ונחסיר מהן את סך הקלוריות שהגוף מוציא או שורף - נקבל את המאזן הקלורי. כשהוא יהיה שלילי (כלומר הכנסנו פחות ממה שהוצאנו), תהיה ירידה במשקל. ולכן, מי שניסה בחייו לרדת במשקל, השתמש לא אחת בתפריט עם כמות קלוריות מחושבת, ספר את הקלוריות באמצעות אפליקציה, או בשיטה אחרת. נשמע פשוט? אז זהו, שלא.
היום (שני) מתקיים יום ללא דיאטה. קבלו לכבודו 6 סיבות למה לא כדאי לספור קלוריות.
1. זה לא מדויק
כמות הקלוריות תלויה בגודל המזון ויכולה להשתנות. כך למשל באותה כיכר לחם תהיה פרוסה קטנה שתכיל כ-50 קלוריות, ופרוסה גדולה שתכיל כ-80. על המדף בסופר נמצא תפוחים קטנטנים לצד גדולים. גם מדידה יכולה להיות לא מדויקת. כשאומרים "כף" או "קערה", כל אחד יכול לקחת גודל אחר ולמלא כמות שונה. בנוסף, לא את כל הקלוריות שיש במזון אנחנו סופגים, וזה משתנה ממזון אחד לאחר, ובין אנשים שונים. צורת הבישול גם היא משפיעה.
2. זה מייגע ומביא להתעסקות מרובה באוכל
אוכל זה הנאה. כל המדידות, הרישומים וההתעסקויות מוציאים ממנו את הכיף, וגורמים גם להתעסקות מרובה שבדרך כלל לא מקדמת אותנו. זה גם מצריך לא מעט זמן, שהוא כידוע מצרך יקר בחיים העמוסים שלנו.
3. זה מגביל
אז מדדתם ושקלתם את האוכל, חישבתם, והכל טוב ויפה. ואז הוזמנתם לארוחה משפחתית, ואין לכם שום מושג כמה כפות שמן דודה מרים שמה בתבשיל. מה תעשו? ומה יקרה כשיתחשק לכם להתפנק ולצאת למסעדה? אמנם יש כאלו שמפרסמות את כמות הקלוריות במנות, אבל זה לא קורה בכל המסעדות, וגם לכו תדעו מה רמת הדיוק.
4. זה נותן רק חלק אחד של התמונה
קלוריה היא קלוריה היא קלוריה? אז זהו, שלא. יש קלוריות שיהיו משביעות יותר, ויש שפחות. הרבה תלוי גם בשילובים ובהרכב הארוחה. אם נתייחס רק לספירת קלוריות, נוכל למצוא את עצמנו בשעות אחר הצהריים גוועים מרעב, כשמכסת הקלוריות שלנו כבר נגמרה. עד כמה אפשר לעמוד בזה? הנה התשובה: נסו לעצור את הנשימה לכמה שיותר זמן. מה יקרה בסוף? הגוף שלכם יכריח אתכם לנשום. אותו דבר אם ננסה למנוע מעצמנו אוכל ולהחזיק רעב מוגזם לזמן ממושך.
5. זה מנתק אותנו מתחושות רעב ושובע טבעיות
כשאנחנו אוכלים לפי קלוריות, ולא לפי מה שהגוף מבקש, אנחנו מקהים את תחושות הרעב והשובע שלנו. זה בדיוק מה שקרה לרונה. אני שומעת הרבה פעמים אנשים מספרים שהם שותים קפה "כדי להרגיע את הרעב", או לחילופין אוכלים ארוחה ולא שבעים ממנה. זה מבלבל את הגוף.
6. כי יש דרך כל כך יותר טובה
זו אולי הסיבה החשובה ביותר: יש דרך יותר קלה ויותר מדויקת. הגוף שלנו יודע לחשב לבד ובאופן מדויק. הסתכלתם פעם על תינוק? כשהוא רוצה להתחיל לאכול, הוא בוכה ומבקש. כשהוא סיים, הוא סיים. אין עוד שלוק. איך הוא יודע במדויק כמה הוא צריך? תהיו בטוחים שהוא לא סופר קלוריות. הוא פשוט משתמש במנגנון טבעי של הגוף, שמצוי בהיפותלמוס במוח. המנגנון הזה כל הזמן מחשב כמה אנחנו מוציאים וכמה הכנסנו, ובהתאם מסמן לנו - להפסיק לאכול או להתחיל.
עם השנים, ובמיוחד עם הדיאטות, אנחנו מאבדים את החיבור למנגנון הזה שנולדנו איתו. זה כמו לקחת פלאפון מאוד משוכלל ולהיכנס איתו למקלט. לא נצליח להוציא שיחות. החדשות הטובות הן שאפשר לשפר את הקליטה. זה אחד הדברים שעשיתי עם רונה, וזה נתן לה הרבה חופש וגם תוצאות.
אז לסיום, הנה תרגיל שתוכלו לעשות. ציירו לעצמיכם סקאלה של רעב ושובע. למשל מ-1 עד 10, כשרעב בקצה אחד ושובע בקצה השני. בנקודות שונות לאורך היום, ובמיוחד לפני, במהלך ובסוף ארוחה, עצרו ושאלו את עצמכם איפה אתם על הסרגל? איך אתם יודעים שאתם שם? מה אתם מרגישים בגוף? מה אתם אומרים לעצמכם? ככל שתתרגלו זאת יותר, כך תלמדו מתי הזמן הנכון לכם להתחיל לאכול, כמה תרצו לאכול, ומתי לסיים. הירידה במשקל (אם נדרשת) תגיע בעצמה.
טלי נחום היא תזונאית קלינית, מטפלת באכילה רגשית ובתסמונת השחלות הפוליציסטיות, ומרצה בנושאי תזונה ואורח חיים בריא