אחת האסוציאציות הראשונות שעולות לראש כשמדברים על פסח היא "חופש". נכון שעבור חלק מאיתנו האסוציאציה הזו היא כאב ראש לא קטן ומכריחה אותנו להיות יצירתיים ולמצוא תעסוקה לילדים בחופשה הארוכה, אבל מדובר בחופש מסוג אחר - לא סתם פסח נקרא גם "חג החירות".
כולנו מכירים את הסיפור - אנחנו חוגגים את יציאת בני ישראל ממצרים ואת המעבר מעבדות לחירות. וכמו שנאמר בהגדה, "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים", כלומר, חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מעבדות לחירות. חייב אדם לראות עצמו כבעל חופש. מדובר באמירה שמתייחסת לאירוע שלפי הסיפור קרה לעם שלם, ומייחסת אותו לפרט, הופכת אותו לרלוונטי עבור כל אחת ואחד מאיתנו, ויותר מכך. את האמירה "חייב האדם" ניתן לפרש ככזו שמתייחסת לכל אדם באשר הוא, ללא קשר להיותו יהודי או לא. יחד עם זאת, מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום, לרובנו קצת קשה לראות את עצמנו כאילו יצאנו עכשיו מעבדות של 400 שנים, כי נולדנו לתוך חופש, ואין איזה פרעה שמכריח אותנו לבנות פירמידות. האמנם?
עוד במדעי ההתנהגות:
האם חילוקי דעות פוליטיים הורסים את הזוגיות?
6 סימנים שהעיסוק שלכם באוכל בריא הפך לאובססיה מסוכנת
מה גורם לאנשים ללכת לאיבוד בזוגיות?
בשנת 1762 יצא לאור הספר "האמנה החברתית" של הפילוסוף השוויצרי (שחי בצרפת) ז'אן ז'אק רוסו, ובמשפט הפתיחה שלו הצהיר כי "האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". כמעט 200 שנים אחריו הצהיר ז'אן פול סארטר, פילוסוף צרפתי אחר, כי "האדם נידון לחופשי. נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו" (אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, 1946). אבל מה זה בכלל אומר 'להיות חופשי' ומה הם אותם אזיקים שאנחנו אסורים בהם?
מי הפרעה שלכם?
על המאבק הארוך בין בני ישראל לבין פרעה במצרים אפשר להסתכל כעל מאבק היסטורי, אבל אפשר גם להסתכל עליו בצורה סימבולית ולראות אותו כמאבק בין העצמי האותנטי שלנו לבין החברה למשל, או כמאבק בין חלקים פנימיים בנפש שלנו. אז אולי אנחנו לא עבדים לפרעה במצרים, אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו שהוא עבד לו - משהו שכובל אותנו, משהו שמצמצם את הבחירה שלנו, משהו שמגביל את החופש שלנו.
החופש, אם כך, הוא מימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בנו להתנהל בעולם כמי שיכול לנהל את חייו מתוך מודעות ובחירה, ולא מתוך טייס אוטומטי שפועל לפי אלגורתים אם-אז. להיות מסוגלים לנהל עם עצמנו (ועם אחרים) דיאלוג כנה, שמאפשר להבין את הרצונות והצרכים שלנו, לדעת מה מניע אותנו ומה חוסם אותנו, לדעת שיש לנו אפשרויות ומה הן, ולקבל החלטות שיכוונו את החיים שלנו באופן הטוב ביותר עבורנו מתוך רצון לגדול ולא מתוך פחד. זה יכול להיות במשפחה, עם בני/בנות זוג, בעבודה, ובכל מקום שתחשבו עליו.
פרעה המודרני והפסיכולוגי יכול להיות רגשות שליליים שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להרגיש, אבל מאוד בקלות הם יכולים להפוך לכאלה שאנחנו מתחפרים והופכים אותם למכשולים שמונעים מאיתנו לצאת מאיזור הנוחות המוכר שלנו, להעז ולהתמודד עם מה שיש מעבר לו. התוצאה של זה עלולה להיות צמצום של החיים שלנו רק לדברים ולמקומות שאנחנו מכירים, רק כדי לא להיות צריכים להתמודד עם הלא מוכר - שבהחלט יכול לגרום לאותם רגשות שליליים.
אותו פרעה יכול להיות, באופן פרדוקסלי, גם רגשות חיוביים. הרצון להרגיש טוב ולחוות כמה שיותר רגשות חיוביים הוא טבעי ואנושי. ולמרות זאת, כמו הרגשות השליליים גם הם יכולים להפוך לדבר שמצמצם את החוויה האנושית. לחוות רק רגשות חיוביים ולהתעלם מרגשות שליליים זה לא רק בלתי אפשרי, אלא גם הרסני וגורם לכך שנתעלם מחלקים שלמים באישיות ובחוויות שלנו, וזה לא יכול לאפשר חופש בשום צורה.
בחופש הזה יש גם משהו מפחיד
החופש משחרר. הוא מאפשר לנו להיות ב-being ולא ב-doing או having. הוא מאפשר לנו לממש את עצמנו. אך בו בזמן בחופש יש גם משהו מפחיד ומרתיע - ככל שהחופש שלנו גדל, כך גדלה גם האחריות שלנו. ככל שאנחנו פועלים יותר בהתאם לחופש שלנו, כך נצטרך להתמודד עם ההשלכות העתידיות של הבחירות והמעשים שלנו, השלכות שאנחנו לא יכולים לצפות מראש, וכך גדל גם חוסר הודאות, ולפעמים גם הבדידות.
הסיפור של ההגדה מתחיל בשבר - יחץ, הזמן שבו שוברים את המצה ומחביאים חצי ממנה. וכמו שליל הסדר לא יכול להסתיים עד שלא מוצאים את האפיקומן ומביאים לאיחוד מרגש (בעיקר לילדים) בין שני חצאי המצה, גם החופש שלנו לא יכול להתממש כל זמן שאנחנו מחביאים מעצמנו חלקים פנימיים. החופש האמיתי אם כך, הוא היכולת שלנו לפקוח עיניים, לראות ולהיות מסוגלים להתמודד עם כל חלקי הנפש שלנו. יכול להיות שאת חלקם נאהב פחות מאחרים, אבל אם לא נדע על קיומם, לא נהיה חופשיים ולא נוכל לשנות אותם.