פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך מתמודדים עם כל הכאבים שמגיעים עם הזקנה?

      כשוילהלם שמיד היה בן 50 הוא נשא הרצאה על הזדקנות, ומאז הנושא לא הרפה ממנו. אז הוא התבונן על אמו המזדקנת שחוותה את התהליך בנינוחות, והחליט לבדוק מה גרם לה לחוות את זה אחרת. הנה הצצה לספרו "נינוחות: על המתנות שהזקנה מעניקה לנו"

      עטיפת הספר נינוחות (יח"צ , הוצאת כתר)
      להתמודד עם הקושי לקבל את השינוי שחל בנו עם ההזדקנות. עטיפת הספר "נינוחות"

      מה נחוץ לנו כשאנחנו מזדקנים? בריאות, כמובן. זמן רב הייתה הבריאות דבר מובן מאליו וכעת היא הופכת לסוג של עבודה. אנחנו יכולים לעשות הרבה למענה, לדאוג לעצמנו באורח מודע, להקפיד על תזונה נכונה, להרבות בתנועה, להקיף את עצמנו בדברים שעושים לנו טוב, אבל רק מעטים זוכים לבריאות טובה עד יומם האחרון. הסבירות של כאבים ומחלות לא פוחתת עם ההזדקנות. אמנם יש כאלה שמנסים להקיף את עצמם בחומה של הנאות שתרחיק מהם חוויות שליליות בעזרת חוויות חיוביות, אך הצעד החמישי לנינוחות מתבטא דווקא בשכלול היכולת לקבל את הקשיים הקטנים והצרות הגדולות שכרוכים בהזדקנות. איך אוכל לעשות זאת?

      יש לי כאבים בגב ובכתפיים. למה? איך אפטר מהם? מה עוד צפוי לי? בבוקר אני גורר את עצמי לאמבטיה כמו פעם אחרי לילה סוער. אני מותש וכל העצמות כואבות לי. כך זה יימשך? כתמי גיל על הגוף לא כואבים, אבל פוגעים ברגישות האסתטית. מצער אותי גם שאינני מסוגל לעבוד כל הלילה, דבר שיכולתי לעשות במשך עשרות שנים. החניכיים שלך התכווצו עוד יותר, מודיע לי בצער רופא השיניים. חדשות רעות לשיניים שלי וגם לי. רופא המשפחה מאבחן שיגרון, אבל רק בשלב התחלתי, הוא מוסיף. "ערמונית" הייתה במשך שנים רבות מילה זרה, סתמית. בינתיים למדתי עליה דבר או שניים. לפעמים יש לי קצת סחרחורת כשאני קם ממקומי. מה זה אומר? הלב שלי מגמגם?

      עוד על הזדקנות בוואלה! בריאות:
      מה בדיוק קורה לגוף שלנו כשאנחנו כשמזדקנים?
      בדרך לחיי נצח? ישראלים מצאו פגם גנטי התורם לאריכות ימים
      האם זן חדש של תרופות נגד הזדקנות ישנה את פני הרפואה?

      נו טוב, הגזמתי, אבל אני מעדיף להיות היפוכונדר מאשר בור: כך אני שומר על ערנות. ומכיוון שהמצב לא עתיד להשתפר אני רוצה להיות מוכן. אפקט נוצבו - האפשרות שאחווה באמת תסמינים שליליים של תופעות שמהן אני מפחד - לא מטריד אותי. אני פוחד יותר מ-Noreply-Effekt, חוסר יכולת להתמודד עם הדברים הקשים כשהם כבר מופיעים, חוסר היכולת להכיר בקיומם.

      אם יתעורר הצורך להתמודד עם כאבים הרי יש פתרונות, ומרגיע לדעת שהם קיימים: תרופות, טיפולים, מדיטציה, ניתוחים, בהתאמה אישית עד כמה שאפשר. כגורם משלים להתמודדות עם כאב יש להביא בחשבון את היכולת להכיל את הכאב בחיינו. הדבר חיוני במקרה של כאב כרוני, כדי שלא נתעל את כל כוחותינו למאבק אחד, שעל פי הערכה מציאותית אין סיכוי לנצח בו.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      יש לכם יכולת להכיל את הכאב בחייכם? ידיים של איזה מבוגרת (צילום: shutterstock)

      אכן, כאבים מכבידים מאוד על החיים, הם פוגעים בנקודת התורפה של האני המודרני, הרצון לשמור על עצמאות. נינוחות שאדם קובע לעצמו יכולה להיות גם הכלה של הכאב עד כמה שאפשר. אני עצמי אקבע עד כמה, ובמקרה של ספק אתייעץ עם הרופא. ולמה? כדי לחוות את החיים לעומקם ככל שאני מסוגל לעמוד בזה. כדי לא ליילל בכל פעם שכאב, מחלה או אסון נוחתים במפתיע. כדי להיות מסוגל לחיות בשלום עם מה שקורה לי ואולי אפילו להפוך אותו לחלק ממני. ויש בכך גם יתרון: איש לא יקנא בי בגלל הנכס הזה שיהיה שלי ושלי בלבד.

      דברים רבים בחיים תלויים במזל - או בחוסר מזל - בלי שאפשר יהיה לומר בביטחון מהן הסיבות בכל מקרה ומקרה. אין טעם לבוא בטענות לעצמך, לאחרים, לחיים ולעולם כולו כשקורה משהו שלא היה צריך לקרות. קורה שנוחתים אסון, מחלה, התערערות של ודאות. למה זה קורה לי? אין הסבר. מדוע זה קורה לי עכשיו? זה יכול להיות מקרי לגמרי. מתי זה יחלוף? יכול להיות שלא יחלוף. ומה אז? לא נותרת אלא ההתמודדות הטובה ביותר, והיא לומר לעצמי: זו המשימה שהחיים מציבים לי כעת, במקרה או בכוונה, מי יודע. אני מקבל עליי את המשימה כדי להפיק ממנה משהו, הרי משהו טוב צריך לצאת ממנה. האין זה כך? כל מה שקורה מביא איתו בסופו של דבר משהו טוב. לא בהכרח משהו טוב שנקבע מראש, לא תמיד טוב לאדם שלו זה קרה, לא אחת רק במבט לאחור. עם הזמן, ולעיתים אחרי זמנו של היחיד, מתבהר הטעם, ההקשר, של המקרה, טעם שהיה בו כל הזמן והתברר בדיעבד.

      עקרונית אין בכוחי לבטל את הקוטביות בחיים, את המתח בין החיובי לשלילי. בלעדיה אין חיים, זאת ידעו כבר אבות אבותינו וכך כתוב על שעוני שמש עתיקים: "מה היה האור בלי החושך?" האמונה בחיים מאושרים כאן ועכשיו, שרווחת בעת המודרנית, מעוררת ציפייה שאפשר יהיה להרחיק את כל השלילי מהחיים. גישה זו דומה מאוד לאמונה הדתית באושר בעולם הבא, בגן העדן שכולו על טהרת החיוביות. האמונה בעולם הבא שרווחה בתרבות הנוצרית במשך מאות שנים הוקיעה ספקות ארציים, חשיבה שלילית ומלנכוליה כחטאים שדינם מוות.

      החטא המודרני הנורא מכול הוא הדיכאון. מה שהיה מאז ומעולם חלק מההוויה האנושית, קבוע אנתרופולוגי, קרי, היכולת של האדם להיות מדוכא, שפוף, אומלל, נחשב כיום לפשע חמור, ל"מחלה" פוסט-מוסרית. עם זאת, רבים הרואים בעצמם דיכאוניים או אף מאובחנים לא אחת ככאלה, בעצם סובלים ממלנכוליה ותו לא. הם סובלים ממה שנקרא תוגה, אותה מלנכוליה ישנה, מצב נפשי שלא יכול להיחשב למחלה. בניגוד למשמעות המקורית של המילה - מרה שחורה (מלנכוליה ביוונית) - לא חייב להיות בה משהו מר.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      החטא המודרני הנורא מכול הוא הדיכאון. גבר מכסה את פניו (צילום: ShutterStock)

      זקנים וקשישים סובלים מהמצב הזה יותר מצעירים ומבוגרים. כך גם לגבי המחלה הקרויה דיכאון, שהלוקים בה סובלים מקיפאון רגשי ומאי יכולת לחשוב - בניגוד לסובלים ממלנכוליה שחווים סערת רגשות ומחשבות. האדם הדיכאוני כבר לא יכול לעזור לעצמו. הוא לא מצליח להימלט מהמעגל הצר של מחשבותיו, והוא תלוי בעזרתם של בני משפחה וחברים, שלא עוזבים אותו לבד במצבו זה, או בטיפול של רופא או מטפל.

      השטח האפור שבין מלנכוליה לדיכאון מקשה על ההבחנה ביניהם. הנטייה לאבחן אנשים מלנכוליים כדיכאוניים מעלה את מספר החולים במידה שלא תשוער. זה טוב ליצרני התרופות וגם למודעות הציבור למחלה, אבל לא ליחיד הסובל ממלנכוליה. זה האחרון זקוק לבן שיח יותר משהוא זקוק לתרופות, לעומת הדיכאוני שזקוק לטיפול של רופא ומטפל.

      מלנכוליה מופיעה בלי שמצפים לה, וסיבות רבות לה: אובדן הוודאות גורם לעצב שאין להפיגו בקלות. אנשים יכולים "לשקוע בדיכאון" כשהם מאבדים משהו חשוב או כשאינם משיגים את מה שייחלו לו. ולפעמים, דווקא כשמשאת נפש מתממשת, נפער איזה ריק לא צפוי: ההתכוונות אל המטרה הנכספת נתנה במשך זמן רב טעם לחיים, אך מרגע שהושגה המטרה, היא הותירה אחריה, אבוי, חלל ריק. זה יכול לקרות, למשל, כשמתמקדים יותר מדי במטרה אחת שנשמרה לתקופת הפנסיה - סכנה שרבים ממעיטים בערכה.

      ויש זמנים שבהם המלנכוליה במקומה. בסתיו, כשהעלים נושרים מהעצים, בחורף, כשהשמש אינה מאירה, בעת משבר רבע החיים, משבר אמצע החיים או משברי חיים אחרים, וגם כשנזכרים בימים טובים יותר. לא ברור אם המלנכוליה תחלוף בתוך זמן קצר או אם תתמשך. לא אחת היא חולפת מעצמה בדיוק כשהצלחנו להתמודד בנינוחות עם קיומה. אין מקום לדבר על "הצורך להתגבר עליה". אין דבר כזה. מוטב לקבל את הרעיון שגם הצד הזה של הקיום האנושי נועד להעשיר את חוויית החיים.

      דיוויד בואי (GettyImages)
      Where are we now? דייוד בואי (צילום: GettyImages, אימג'בנק)

      הבדידות האקזיסטנציאלית, המועצמת בתרבות שמאדירה את ה"אני" יותר מאי-פעם, היא האחראית, יותר מכל דבר אחר, למלנכוליות לעת זקנה. ה"אני" נדרש להסתפק בעצמו: אני הוא זה שחי את החיים האלה, לא מישהו אחר. אני הוא זה שצריך לעמוד על פי התהום שנפערת כאשר דכדוך זניח הופך לאומללות של ממש. רק אני הוא שיכול לחיות את החיים האלה עד תומם, לא מישהו אחר. ואני הוא זה שחושב על החיים בעולם הבא בצורה אחרת מזו שחושבים עליהם אחרים. צער העולם שאני חש בשל מצבו של האדם ושל העולם בכלל הוא בלתי נתפס ואין מה שיכול להפיג אותו. המודעות לעובדה שזמני עלי אדמות מוגבל, שיום אחד איאלץ לעזוב את החיים ואת האנשים שאני אוהב, מייסרת ממש. זה יקרה. לא יהיה בכוחי למנוע זאת. ולא ירחק היום.

      "איפה אנחנו עכשיו?" Where are we now? שואל דיוויד בואי בשיר שזה שמו, ב-2013, בעצב לא יתואר, עד כדי כך שתחנות רדיו רבות חדלו להשמיע אותו למרות הצלחתו הראשונית. מטען כה כבד של מלנכוליה לא יוכלו להעמיס על מאזיניהן. בשורות מעטות של שיר נזכר בואי בשנות שהותו בברלין בשנים 1978-1976. והנה, כך אומר בן ה-66, הוא פוסע לצד המתים ומוליך אותם לטיול, "Just walking the dead". שום דבר לא שורד, הכול חולף, ואת מה שחולף אין להשיב, "You know, you know". אין לשנות את העובדה שהכול חולף גם אם תמיד בא משהו חדש. המחשבה הזאת חולפת בראשם של מזדקנים בתכיפות גבוהה. אבל כדי לא להכביד יותר מדי על הראש, כדאי לאמץ בינתיים את כל צורות המגע האפשריות שיעזרו לשמור על נינוחות, במיוחד בזמנים קשים.

      הספר "נינוחות: על המתנות שהזקנה מעניקה לנו" מאת וילהלם שמיד יצא לאור בהוצאת כתר